הסימן

את הדוח על בריידון קורט כתבתי בסוף, ביום שלישי, ובסעיף "סיבה" כתוב אצלי "עיבוי". דארן מסוכנות ההשכרה שילם לי תעריף כפול על סוף השבוע, ומאז הוא לא מתקשר, אף שקודם היה מעביר לי שלוש או ארבע עבודות בחודש. את הדירה כבר משכירים מחדש. היא מפורסמת באתר מודעות עם הכיתוב "אחרי שיפוץ קוסמטי", ובתמונה השלישית רואים את הדלת של חדר השינה: המשקוף צבוע מחדש בלבן, בשכבה אחת עבה, ולאורך השוליים התייבשו בצבע שערות של מברשת.

את השאר אני מספר כמו שאני זוכר, ואני לא זוכר הכול. חלק סיפרה לי שיבון אחר כך, וחלק כנראה השלמתי לבד.

אני בודק רטיבות, כמעט תמיד בהזמנה של סוכנויות שמשכירות דירות. אני תוקע בטיח את המחטים של מד הלחות, מצלם עובש מאחורי ארונות וכותב מאיפה הוא בא. בתשעה מקרים מתוך עשרה אני כותב עיבוי, ובדרך כלל זאת האמת: אנשים מייבשים כביסה על הרדיאטורים ומחזיקים את החלונות סגורים, ולבנים ויקטוריאניות לא אוהבות את זה. באותה שבת דארן התקשר בשמונה וחצי בבוקר. הדיירת בבריידון קורט הפציצה אותם במיילים כבר שלושה שבועות ואיימה לפנות למועצת קמדן, ובעל הבית היה צריך משהו כתוב עד יום שני. דארן גם סיפר שראה במו עיניו מתקן ייבוש עם כביסה באמצע החדר שלה. הסכמתי. ביום ראשון הייתה לי רק ארוחת צהריים עם הולי, שהבטיחה לבוא מקרוידון, וביום ראשון גם מלאו שתים־עשרה שנה מאז שהפסקתי לשתות, אבל על זה הולי לא ידעה.

בריידון קורט הוא מבוי סתום קצר מאחורי ניו אוקספורד סטריט: שלושה בתים מפויחים בין הקיר האחורי של תיאטרון לבניין משרדים מזכוכית, שבסופי שבוע לא דולק בו אף חלון. אין שם איפה לעצור. הסתובבתי בבלומסברי עשרים דקות, השארתי את הוואן בבדפורד סקוור, שם מצאתי אחר כך מתחת למגב דוח חניה שבסוף לא שילמתי, והמשכתי ברגל עם מזוודת המכשירים בגשם דק. באוקטובר בלונדון אף אחד כבר לא פותח מטרייה בגשם כזה.

שיבון גלאגר פתחה לי את הדלת עם הילד על המותן. היא עבדה כאחות בבית חולים ביוסטון רואד, דיברה במבטא של מחוז מאיו, והפנים שלה היו אפורות ממשמרות לילה. הילד, פין, היה בן שנתיים, בפיג׳מה עם דינוזאורים, והוא בחן אותי מעל הכתף שלה בחשדנות גדולה. מתקן הייבוש עמד איפה שדארן אמר, ועליו היו תלויים גרביים קטנטנים ומדי בית חולים בצבע תכלת. אותו צילמתי ראשון, כי עליו בטוח ישאלו.

את הפס ראיתי על החלון. החלון פנה אל החצר המונמכת שלפני הדירה, אל המדרגות, ולמעלה, מאחורי מעקה הברזל, עברו רגליים, ופעם אחת עבר בולדוג במעיל גשם צהוב. על הזכוכית, בערך בגובה החזה שלי, עבר קו חום וישר, והוא היה מבפנים. מהזכוכית הוא עבר אל המסגרת, מהמסגרת אל הטיח, והקיף את כל החדר באותו גובה, דרך המשקוף, אל חדר השינה ואל המטבח. אני עשרים ושלוש שנה במקצוע, ומעולם לא ראיתי רטיבות מטפסת על זכוכית.

מתחת לקו מד הלחות עף אל מעבר לסוף הסקאלה, והמחטים יצאו מהקיר כהות ודביקות. שני סנטימטרים מעליו הוא הראה אחת־עשרה, ערך של קיר יבש ובריא. לחות עולה מטפסת בלשונות, עד תשעים סנטימטר בערך, והגבול שלה תמיד מטושטש. הקו הזה עבר בגובה מטר שלושים, ישר לגמרי, ואפילו הוצאתי מהמזוודה פלס לייזר, אני לא יודע בשביל מה. הקרן האדומה נחה עליו לכל אורך הקיר.

על המשקוף של חדר השינה היו קווים קצרים בעיפרון עם תאריכים, בכתב יד קטן ומסודר: הקו של השלושה באוקטובר בגובה הברך, אחריו השבעה, העשרה, הארבעה־עשר, ושל אתמול, השישה־עשר, נמוך בכף יד מהפס שראיתי עכשיו. שיבון אמרה מאחורי הגב שלי שהיא מסמנת כל ערב ושלחה הכול לסוכנות, וענו לה שצריך לאוורר יותר. נמוך יותר על אותו משקוף סומן פין בעט כחול: בגיל שנה, בגיל שנה וחצי, בגיל שנתיים. הקו הכחול האחרון נשאר מתחת לקו החום.

העברתי אצבע על הזכוכית. הקו היה רך ונדבק לאצבע, ואת האצבע הבאתי לאף עוד לפני שהספקתי לחשוב. סוכר שרוף, שוש, קרום של לחם, ומתחת לכל אלה הריח החמוץ של פאב באחת־עשרה בבוקר, לפני ששטפו את הרצפה. ניגבתי את האצבע במכנסיים, אחר כך הלכתי למטבח ושטפתי ידיים עד ששיבון שאלה אם אני בסדר.

על המבשלה בפינת טוטנהאם קורט רואד יודע כל מי ששתה פעם באזור. ב־17 באוקטובר 1814 התפקע במבשלת "הורס שו" מכל של בירת פורטר בגובה של כשבעה מטרים, אחריו לא החזיקו גם המכלים השכנים, והבירה הפילה את הקיר האחורי וזרמה אל שכונות העוני של סנט ג׳יילס, אל המרתפים שגרו בהם מהגרים אירים. שמונה אנשים נהרגו. חמישה מהם ישבו באותו מרתף בליל האבל על ילד בן שנתיים שמת יום קודם. במקום שבו עמדה המבשלה יש היום תיאטרון, ומעלים בו מחזות זמר.

ב־2014, במלאת מאתיים שנה, פאב בסיציליאן אווניו מזג כל היום פורטר מיוחד, וישבתי שם מהצהריים עד שהחשיך. מישהו ליד הבר אמר שהמכל התפקע בחמש וחצי, ובחמש וחצי הרמנו כוסות לזכר השמונה. אחר כך הלכתי הביתה, כי סו הייתה במשמרת והיה צריך לרחוץ את הולי. הולי הייתה בת שנתיים. אני זוכר שבדקתי את המים במרפק ושהיא הכתה במים בברווז גומי. אחרי זה אני זוכר רק את האריחים על הלחי. איך הוצאתי אותה, אני לא זוכר. סו אומרת שכשחזרה מהעבודה, הולי ישנה לי על הברכיים, עטופה במגבת, ואני ישבתי על הרצפה הרטובה ולא יכולתי להגיד כמה זמן עבר. הולי לא זוכרת מזה כלום.

פין ישב בינתיים בחדר השינה, במיטת התינוק שליד הקיר הרחוק, החזיק בסורגים, התנדנד ושר. שיבון אמרה שעכשיו הוא שר כל הזמן: מתעורר בשלוש בלילה, מתיישב ושר, ואם שואלים אותו, הוא אומר שהוא עוזר לדודות.

שאלתי לאילו דודות.

"לאלה שיושבות." בהתחלה היא חשבה שהוא שומע את השכנים, פה שומעים הכול. אבל למעלה יש רק משרדים, ובלילה אין שם אף אחד. אחר כך היא אמרה שגם היא שומעת לפעמים, משהו כמו זקנות שמקוננות מאחורי הקיר, וזה מזכיר לה את הקינות בליל האבל של סבתא שלה במאיו. אמנם היא הייתה אז קטנה מאוד, ואולי רק סיפרו לה על זה אחר כך.

את המצלמה התרמית אני מוציא בכל דירה, בעזרתה מחפשים גשרי קור. על המסך מה שחם יוצא צהוב וכתום, מה שקר יוצא כחול, וקיר רטוב תמיד קר יותר מקיר יבש, ולכן רטיבות מופיעה בדרך כלל ככתם כחול עם שוליים פרומים.

כאן הכחול עמד מהרצפה עד אותו קו בשכבה אחת רצופה, עם קצה עליון שטוח. הסטתי את המצלמה לכיוון חדר השינה. בתוך הכחול הופיעו כתמים כהים יותר. בהתחלה חשבתי שאלה צינורות, אחר כך שאלה סימנים של רהיטים שעמדו צמודים לקיר שנים. הם היו מסודרים בשורה, במרחקים שווים, צרים למטה ועגולים למעלה, והקצוות העליונים של כולם נטו לאותו צד, אל מיטת התינוק.

פין כבר נרדם, נשען על הסורגים, ועל המסך הוא היה גוש כתום, הדבר הכי חם בדירה. סביבו ישבו הכחולים הכהים והרכינו ראש נמוך, כמו שמתכופפים מעל ילד ישן כדי לשמוע אם הוא נושם.

הורדתי את המצלמה וראיתי את המיטה, מנורת לילה בצורת ירח, את מתקן הייבוש ורצפה ריקה, וכשהרמתי אותה שוב, הם ישבו באותו מקום. מצלמה תרמית מטעה על משטחים מבריקים וקולטת השתקפויות, אני בעצמי מסביר את זה ללקוחות, אבל השתקפות זזה ברגע שמזיזים את היד. הזזתי את היד. החדר על המסך זז, והם נשארו לשבת במקומות שלהם. פין התהפך בשינה אל הקיר, וכולם נטו לאט אחריו.

מכאן יש לי חורים בזיכרון. שיבון סיפרה לי אחר כך, כבר ליד המונית, דברים שאני לא זוכר בכלל, למשל ששאלתי אותה שלוש פעמים ברצף מה השעה. אני זוכר שחיכיתי לחמש וחצי. עמדתי בפתח חדר השינה עם המצלמה, ושיבון הדליקה את הקומקום וסיפרה על מונה הגז, שצריך לטעון אותו בכרטיס בחנות שבפינה, רק שהחנות שבפינה נסגרה, ועכשיו היא צריכה ללכת עד היי הולבורן. חמש וחצי עברה. למעלה הלכו אנשים לתיאטרון, להצגת הערב, על המסך שום דבר לא השתנה, והקומקום נקש וכבה.

היא נתנה לי תה בספל שכתוב עליו "האחות הכי טובה בעולם (באמת)". הוצאתי את הטלפון כדי לכתוב לדארן משהו, לא משנה מה, ולמעלה הופיעה תזכורת שקבעתי לעצמי עוד בסתיו שעבר: 25 באוקטובר, להחזיר שעה אחורה את השעון בוואן ובדוד.

את שעון הקיץ הנהיגו אצלנו ב־1916, במלחמה, את זה ידעתי מאיזה חידון בפאב. ב־1814 אף אחד לא הזיז את השעונים, וחמש וחצי שלהם זה שש וחצי אצלנו. בטלפון השעה הייתה שש ואחת־עשרה.

אמרתי לשיבון שהיא ופין צריכים לצאת, עכשיו, לשעה, לאן שהוא. היא לא ענתה. היא הסתכלה על הידיים שלי, בדקה אם הן רועדות. אז נתתי לה את המצלמה התרמית. היא הסתכלה הרבה זמן פעם על המסך ופעם על המיטה, אחר כך החזירה לי את המצלמה בלי מילה, נכנסה לחדר השינה והרימה את פין יחד עם השמיכה. הוא ייבב בלי להתעורר.

דלת הכניסה לא נפתחה. המנעול הסתובב, הידית ירדה, והדלת לא זזה, גם כשנתתי בה כתף. ככה עומדת דלת של מרתף כשמאחוריה יש מים עד התקרה. ראיתי דלת כזאת בלואישם אחרי שהתפוצץ צינור מים ראשי, ופתחו אותה רק אחרי ששאבו את המים. בחלון הקטן שמעל הדלת נראו מדרגות רטובות וחתיכת מדרכה מתחת לפנס רחוב.

איך הגענו למטבח, אני לא זוכר. הכחול על המסך עלה בגלים קצרים, עם שוליים לבנבנים למעלה, ובתוכו הסתובבו שברים כהים שלא היו בחדר. בחדר עצמו היה יבש, והריח תה. אי שם מתחת לרצפה זמזם משהו נמוך. גם שיבון שמעה את הזמזום, והחליטה שזו הרכבת התחתית.

הכחול הגיע לה עד המותניים, אחר כך עד השמיכה, וכשהגיע לפין עד הכתפיים, הוא התחיל להשתעל.

השיעול היה רטוב, עם גרגור בכל שאיפה, ומהפה שלו יצא על השמיכה משהו חום עם קצף. הריח מילא מיד את כל המטבח, חם וכבד, ריח של מרתף בירה. שיבון צעקה, הפכה אותו על הבטן על האמה שלה והתחילה להכות בכף היד בין השכמות שלו, נכון, כמו שמלמדים אותן, ושום דבר לא השתנה.

דחפתי לה את המצלמה ולקחתי ממנה את פין. עליתי על השרפרף, מהשרפרף על השולחן, והרמתי אותו אל התקרה, עד המנורה, למקום שבו על המסך של שיבון עוד נשאר קצת צהוב. התקרה שם נמוכה, עמדתי כפוף, ופין היה בידיים המושטות שלי מעל הראש ושתק, ואחר כך התחיל לצרוח, צרחה יבשה וכועסת, על כל הדירה, ובעט לי בעקב בסנטר.

אחר כך הכחול הגיע אליי. במטבח שום דבר לא השתנה, עמדתי על השולחן בבגדים יבשים, אבל האוויר נעשה כבד ומתוק והפסיק להיכנס לחזה. שאפתי, ולפה נכנס משהו סמיך, חם ומר. להשתעל לא יכולתי, בשביל זה הייתי צריך להוריד את הידיים. התחלתי לבלוע. בלעתי הרבה זמן, בלגימות גדולות, כמו ששותים את הפיינט הראשון אחרי העבודה, ועם כל לגימה נעשה קל יותר.

שיבון עמדה למטה עם המצלמה וצעקה לי משהו. אחר כך היא אמרה שעל המסך הכחול כיסה אותה מעל הראש כבר מזמן, והיא נשמה. למה זה לא נגע בה, אני לא יודע.

והייתה גם שירה. נשים, נמוך, בלי מילים, משכו צליל אחד, קטעו אותו והתחילו מחדש, ממש קרוב, סביב השולחן, מתחת לרגליים שלי.

שיבון אמרה שהכול לקח בערך ארבע דקות. לי זה נראה יותר, אבל היא ראתה את השעון של התנור, ואני החזקתי ילד בידיים. הכחול ירד למטה, אל הסדק שמתחת לפנל. ירדתי, נתתי לה את פין ועמדתי הרבה זמן מעל הכיור. הקאתי משהו כהה, אף שכל היום שתיתי רק את התה ההוא.

את שיבון ופין שלחתי עוד באותו ערב במונית לקילברן, לחברה שלה. הדלת נפתחה בדחיפה הראשונה. הפס נעלם מהקירות, ומד הלחות הראה בכל הדירה בין עשר לשתים־עשרה. הקווים בעיפרון על המשקוף נשארו, גם הכחולים. לצלם אותם לא עלה לי אז בראש, ועכשיו יש שם צבע לבן.

אחרי שבוע היא כתבה לי, פעם אחת: הם אצל אמא שלה ליד קאסלבר, פין בריא, ישן טוב ולפעמים שר, אבל אלה שירים מהגן, היא בדקה. עניתי לה. היא לא כתבה יותר.

בכרטיס הזיכרון של המצלמה נשארו אחת־עשרה תמונות. הראיתי אותן לקווין, שיש לו חברה משלו באנפילד והוא בתחום יותר זמן ממני. קווין דפדף בהן הרבה זמן, אמר שזו השתקפות מרדיאטור, ואחר כך שאל מה שלומי בכלל, ואם אני לא שותה. בחדר השינה ההוא אין רדיאטור. את התמונות לא פתחתי מאז, אבל גם לא מחקתי.

ביום ראשון בבוקר הלכתי לפגישה של הקבוצה, וכולם שם ידעו איזה יום זה בשבילי, ומחאו לי כפיים. אמרתי שתים־עשרה שנה והתיישבתי.

הולי באה לצהריים. היא כבר בת ארבע־עשרה. היא אכלה פסטה וסיפרה על איזו ילדה מהכיתה, ואני שמעתי בקושי חצי. כבר בוואן, כשהחזרתי אותה לקרוידון, היא נזכרה שאמא ביקשה שאעיף מבט באמבטיה: יש על האמייל טבעת, ושום דבר לא מוריד אותה.

הטבעת הייתה רגילה לגמרי, אפורה־חומה, כמו שנוצרת על אמייל ישן כשלא מנקים את האמבטיה שבוע, בגובה שעד אליו ממלאים בדרך כלל מים. את מד הלחות לא לקחתי מהוואן. ביקשתי מסו ספוג וחומר ניקוי ושפשפתי בערך ארבעים דקות, על הברכיים, עד שהאמייל הלבין. סו עמדה קצת בפתח, אמרה: "ריי, זאת סתם אמבטיה", והלכה להרתיח מים לתה. את הספוג זרקתי לפח שלהם בחצר, ולפנים לא קירבתי אותו.