פסוקת

לוריין האס צבעה שורשים פעם בחמישה שבועות, וטסה לא הייתה צריכה לפתוח את הכרטיס שלה כדי לדעת את זה: היא העבירה את זנב הפלדה של המסרק לאורך הקודקוד, חילקה את השיער לשני הצדדים, וליד העור נפתח פס של שיבה ברוחב שלושה חריצים בדיוק. את החריצים היא חרצה בידית בפצירה קטנה בחורף הראשון שלה במספרה, חריץ כל חמישה מילימטרים, ומאז חריץ אחד היה שווה אצלה בערך שנים־עשר יום.

טסה הרימה את המסרק מול המראה ואמרה: "חמישה שבועות, יום ביום."

לוריין צחקה ואמרה שהרופא שלה בסיאטל מנחש גיל לפי צילום רנטגן פחות טוב ממנה. למחרת היה נשף באולם סנטניאל, וביום ראשון היא עמדה לעלות לקאסל היל זו השנה התשע־עשרה ברציפות, בתור אשתו של קצין רוסי, בשמלה שתפרה לפי גזרה ממגזין של משחזרי היסטוריה עוד בימי בעלה הראשון. מי ישחק השנה את הנציב האמריקאי עוד לא ידע אף אחד, ודיברו על איזה סגן מהבסיס האווירי של משמר החופים. הנכדים מאנקורג׳ שוב לא יבואו, לבכור יש טורניר הוקי. בזמן שהצבע היה על הראש, לוריין סיפרה שבשנת אלף שמונה מאות שישים ושבע אנשי המקום הלכו לישון ביום שישי והתעוררו גם ביום שישי, רק אחד־עשר יום אחר כך. לרוסים היה לוח שנה משלהם ולאמריקאים משלהם, ועל אחד־עשר הימים האלה אף אחד עד היום לא שילם לה פנסיה.

הפעמון שמעל הדלת צלצל כשלוריין כבר עברה מתחת לחלון עם המטרייה המשובצת שלה, והדלת כבר מזמן נסגרה אחריה. טסה הרימה אליו את העיניים, חשבה על הקפיץ, ועל גב של כרטיס לקוחה ישן, שעליו הצטברה אצלה רשימת קניות לחנות לכלי בית, הוסיפה "פעמון" מתחת ל"נייר כסף" ול"כפפות M".

באותו בוקר, כמו בכל בוקר, היא לקחה את הפינצטה מאדן החלון והטתה את הראש אל האור כדי לתלוש את שערות השיבה ברקה השמאלית, שהתחילו להופיע אצלה לקראת גיל שלושים ומאז הגיעו בקצב של שתיים־שלוש בשבוע. זה השבוע השלישי ברציפות שהרקה הייתה כהה וחלקה. היא עמדה עוד קצת עם הפינצטה ביד, אחר כך החזירה אותה לכוס עם המסרקים וירדה למספרה כשהיא מזמזמת איזה ג׳ינגל מפרסומת.

בערב היא עמדה במטבח החשוך והקשיבה למטוס לסיאטל שממריא מג׳פונסקי. השאון עלה מעבר לגשר ודעך לאט מעל המצר, וכל אותו זמן היא עמדה ליד החלון ולא הדליקה את האור. באוקטובר ההוא, כשהייתה בת עשרים ושתיים, חיכה לה כיסא במספרה בקפיטול היל וכרטיס עלייה למטוס בטלפון. היא חצתה את גשר או׳קונל, נכנסה לחניון של שדה התעופה, לא כיבתה את המנוע וישבה כך עד שהמטוס יצא למסלול והמריא, ואז הסתובבה, נסעה חזרה ואמרה לכולם שלאמא שלה היה התקף. אמא שלה גרה היום באריזונה, עדיין זוכרת את ההתקף ההוא שלא היה לה, ומדי פעם שואלת בטלפון לאיזו שנה טסה דחתה הפעם את סיאטל.

את הכרטיס של עצמה טסה ניהלה בדיוק כמו את כרטיסי הלקוחות: "ט. לינדקוויסט, 5N, 20 vol, 25 דק׳", ומתחת טור של תאריכים, כל ארבעה שבועות. האחרון היה 10 בספטמבר. ביום חמישי, ב־8 באוקטובר, היא לא הגיעה לזה, גם לא ביום שני, והחליטה לדחות את זה לאחרי החג. עכשיו היא קראה את התאריך פעמיים ונזכרה ביום חמישי רגיל, גשם, לקוחה לפרמננט בעשר בבוקר, ואז לקחה מראת יד, התיישבה מתחת למנורה ופתחה פסוקת בזנב המסרק. גבול הצבע היה צמוד לעור, כהה וישר, בדיוק כמו שהשאירה אותו לפני חמישה שבועות. טסה החליטה שרשמה תאריך לא נכון, שהצבע נספג לה בעור, שהיא עייפה, והלכה לישון בעשר.

בשבת בבוקר היא קנתה בחנות לכלי בית פעמון חדש, מפליז, על סלסול של ברזל מחושל, והבריגה אותו במברג של שונה כשהיא עומדת על שרפרף. שונה הושיטה לה בורג ושאלה אם היא לא רוצה לתלות על הדלת גם פרסה, אם היא כבר שם למעלה. הפעמון החדש איחר בדיוק כמו הישן.

שונה ג׳ורג׳ שכרה אצלה את הכיסא השני כבר שנה רביעית ולקחה בעיקר גברים: דייגים, בחורים מהבסיס האווירי, תלמידי תיכון לפני נשף הסיום. בשבת ישב אצלה מהבוקר טייס מסוקים שהשיער בעורפו גדל בשלושה שבועות בדיוק כמה שהיה צריך לגדול. אחר כך בא ברנט, אח מוסמך מבויסי, שהגיע בספטמבר לחוזה של שלושה־עשר שבועות בבית החולים בג׳פונסקי והסתפר אצל טסה בפעם השנייה. היא הרימה לו את השיער בעורף ועצרה. הקו לאורך הצוואר היה נקי וחד, כמו שעשתה אותו לפני ארבעה שבועות, ומתחת לאצבעות שלה לא היה אף זיף.

היא אמרה לו: "יש לך מה שיש לי," ושמעה שהקול שלה נצרד. לשנייה היא חשבה ברצינות שזה מדבק ומסתובב בעיר יחד עם הצינונים של הסתיו, ואז צחקה. ברנט משך בכתפיים, אמר שזה רק אומר שהיא מספרת טוב, והשאיר עשרה דולר טיפ.

את שאר השבת היא בדקה כל מי שהתיישב בכיסא שלה, ואצל כולם השיער צמח כמו שצריך, קצת יותר מסנטימטר בחודש, אצל הצעירים מהר יותר ואצל המבוגרים לאט יותר. אחר כך עלה בדעתה שלא שייפה ציפורניים מאז ספטמבר, והיא עמדה הרבה זמן עם המספריים באוויר והסתכלה על האצבעות שלה.

לפנות ערב אמרה לה שונה: "את עונה לי היום כמו הדוד שלי מספינת הדיג, כשהוא מדבר בטלפון לווייני."

היא טאטאה ליד הכיסא שלה ודיברה בעיקר על העניינים שלה. הבן שלה רוצה ללמוד באוניברסיטה בפיירבנקס, את הטופס לסיוע הפדרלי בשכר הלימוד צריך לשלוח עד האביב, חצי מהשאלות בו נכתבו בשביל אנשים שיש להם רואה חשבון, ואל היועצת בבית הספר שונה מתכוננת ללכת כבר שלושה שבועות ועדיין לא הגיעה. לגבעה היא לא התכוונה לעלות מחר: מחר היא אצל הדודות, ובכלל זה חג בשביל התיירים ובשביל לוריין. אחר כך, כשנשפה שערות ממכונת התספורת, אמרה: "כל שנה אותו דבר. אלה מוכרים, אלה קונים, ואת שלנו אף אחד אף פעם לא שאל," ובאותו קול שאלה אם טסה חשבה עוד על עניין השכירות. אם טסה תעזוב בסוף, היא תיקח את כל המקום, עם הכיסאות ועם הפעמון.

טסה ראתה ששונה נשענת על המטאטא ומחכה לתשובה, וענתה כששונה כבר הסתובבה. בערב היא נעלה את הדלת, חיכתה לפעמון, וישבה עוד הרבה זמן בכיסא שלה מול המראה. אצל טייסי המסוקים, אצל הלקוחות המבוגרות ואצל הנערים לפני נשף הסיום השיער צמח כמו שצמח תמיד, והוא נעצר רק אצלה ואצל האח מאיידהו, שעליו השתדלה לא לחשוב יותר. שיבה ברקה עדיין לא הופיעה, ולפני שכיבתה את האור טסה הסתובבה שוב אל המראה בצד השמאלי.

ביום ראשון היא פתחה בשש וחצי. המשתתפות בשחזור הגיעו אחת־אחת, עם מטריות רטובות ושמלות בכיסויים, וטסה סידרה להן את שנות השישים של המאה התשע־עשרה: פסוקת ישרה מהמצח עד הקודקוד, קווצות חלקות מונחות על האוזניים, פקעת ברשת בעורף וסיכות, הרבה סיכות. הצעירה שבהן, מורה מבית הספר היסודי, שאלה אם אפשר להשאיר פוני, וטסה אמרה לה שפוני נכנס לאופנה בערך עשר שנים אחרי שישים ושבע. לוריין הגיעה כבר בשמלה, וממנה עלה ריח של נפטלין ושל הארגז שבו שכבה מאז אוקטובר שעבר. בסביבות הצהריים היא קפצה שוב והניחה על הדלפק פאי ריבס שלם מהמכירה בכנסייה הלותרנית, אף שידעה שטסה לא אוכלת ריבס.

מעשר בבוקר נאסרה החניה ברחוב לינקולן, הציבו קונוסים כתומים, והרחוב שמעבר לחלון נעשה רחב וריק, ובאחת וחצי עבר בו המצעד. טסה עמדה בפתח עם קפה שהתקרר והסתכלה על התזמורת של בית הספר, על הוותיקים, על מכוניות ישנות עם דגלונים על האנטנות ועל נגני החמת מסיאטל בקילטים, על הממתקים שזרקו לילדים מהמשאיות המקושטות. התוף הגדול עבר חמישה מטרים ממנה. היא ראתה את המקל פוגע בעור ושמעה את המכה כשהמתופף כבר הספיק לעשות עוד שני צעדים. מסוק כתום של משמר החופים עבר נמוך מעל הגגות, והטרטור שלו השיג אותה כשהמסוק עצמו כבר היה מעל הגשר. טסה אמרה לעצמה משהו על מהירות הקול, אף שאת חמשת המטרים האלה הקול עובר מהר יותר ממצמוץ.

לפסגה היא עלתה עם כולם, ברמפה, ליד השלטים שאף אחד לא קורא, ולוריין אחזה בזרועה בכף יד קרה ובידה השנייה הרימה את שולי השמלה. למעלה נשבה רוח מהמפרץ, על החומה עמדו תותחים ישנים, והקהל נדחס צפוף, במעילי גשם, עם ילדים על הכתפיים. סגן בפראק שאול קרא משהו מדף, מחזיק אותו מול הרוח בשתי ידיים. הדגל הרוסי התחיל לרדת ונתקע באמצע, הקהל צחק, ולוריין לחשה לה באוזן שגם אז זה היה ככה ומלח נאלץ לטפס על תורן הדגל. את הדגל שחררו, הוא החליק למטה, והאמריקאי עלה. טסה הוציאה את הטלפון לבדוק אם תספיק לחזור עד ארבע, כשהמורה הבטיחה לקפוץ אליה לפרק את הפקעת, ועל המסך היה 15:30. שורת חיילים במדים כחולים הרימה מוסקטים. טסה עוד הספיקה לראות שלאחרון בשורה, נער ממש, רועדים המרפקים.

כל הגבעה נרעדה בבת אחת. כתפיים, כובעים, ברדסים, קפה שניתז מהכוס של האישה שלפניה על הכפפה, שחפים שהתרוממו מהמעקה, ועשן לבן שזחל הצידה מעל הראשים. טסה שמעה רק את החבל מתחכך בתורן.

התזמורת הרימה את החצוצרות, וכולם מסביב התחילו לשיר. היא ראתה את הפיות הפתוחים, ראתה את לוריין שרה עם יד על הלב ועיניים דומעות מהרוח, ושמעה את התחתונית של לוריין מרשרשת ואת קצה הדגל מצליף ברוח. אחר כך איש בצילינדר התחיל להקריא למיקרופון את שמות המדינות לפי הסדר שבו הצטרפו לאיחוד, אחרי כל שם השורה ירתה, ואחרי כל שם הגבעה נרעדה. טסה ספרה עד שתים־עשרה והפסיקה. מאחוריה מישהו פתח שקית עם פירוז׳קי.

כשהגבעה צעקה "הידד", היא ראתה איך מנופפים סביבה בכובעים ואיך ילד על הכתפיים של אבא שלו פוער את הפה, ושמעה רק את לוריין מושכת באף לידה. לוריין שאלה אם הכול בסדר, טסה שמעה את השאלה וענתה שקר לה.

בלילה היא לא הלכה לישון. היא ישבה במטבח באור הנורה הקטנה שמעל הכיריים עם חשבון החשמל, שאצלה, כמו אצל רבים בסיטקה, כלל גם את החימום, וחישבה כמה יישאר לה עד הראשון לחודש אם תחליף ספק צבעים. ב־23:41 רעדו הזגוגיות בחלון, טסה נרעדה בכל הגוף, ותה ניתז מהספל על החשבון.

למטה, במספרה, צלצלו בדקות בקבוקוני הצבע על המדף. מכיוון הגבעה הגיעה תזמורת, רחוקה ועמומה, ומאות אנשים שרו את ההמנון. אחר כך נשמע מטח שני, ואחריו שלישי, אחד אחרי השני, בהפסקות שוות, ואחרי כל אחד ענו הבקבוקונים למטה, וטסה ספרה, התבלבלה איפשהו בשלושים ומשהו, קמה ופתחה את החלון.

רחוב לינקולן היה ריק ורטוב, הפנסים עמדו בשלוליות, ומעל הכיכר שבקצה הרחוב ריחף רסס דק. מהגבעה התגלגל "הידד", כל הגבעה צעקה, ילדים צווחו, מישהו שרק בשתי אצבעות. אף חלון ברחוב לא נדלק, והכלב של השכנים, שנבח על כל משאית זבל, שתק. אחרון מכולם, כשהכול כבר נדם, הגיע מהגבעה צחוק, אותו צחוק שבו קיבל הקהל את הדגל שנתקע.

טסה סגרה את החלון, ובשולי החשבון, ליד כתם התה, חיסרה במאונך, כמו שלימדו בבית הספר, את 15:30 מ־23:41. יצא שמונה שעות ואחת־עשרה דקות. היא ישבה והסתכלה על המספרים, וחשבה שעל החשמל תצטרך לשלם במלואו בכל מקרה ושאמא שלה תתקשר בחג ההודיה ושוב תשאל על סיאטל.

ביום שני היה יום חופש במדינה, כי את יום אלסקה העבירו מיום ראשון, אבל טסה פתחה בתשע, כמו בכל יום שני. בתשע וחצי באה שונה לקחת מספריים ששכחה בשבת. הדלת נסגרה אחריה, טסה חיכתה שהפעמון יצלצל, ורק אז אמרה בוקר טוב.

שונה סיפרה שאצל הדודות ישבו אתמול עד הלילה, הדודה שוב התווכחה עם הטלוויזיה, והבן נסע עם חברים לדוג וחזר בלי דגים ובלי המעיל. אחר כך היא השתתקה והסתכלה על טסה. "את ככה כבר שלושה ימים. אני מדברת אלייך ואת עומדת ומחכה למשהו." היא אמרה שצריך לנסוע לבית החולים בג׳פונסקי, שיבדקו לפחות את האוזניים ואת בלוטת התריס, ועדיף לקחת שבוע ולטוס סוף־סוף לסיאטל הזאת. "אני אשב לך על הכיסאות, זה לא קשה לי." היא דיברה מהר ובזמן הזה הסתכלה מעבר לטסה, על המראה השנייה, על המדף עם הצבעים ועל הפאי, וטסה שמעה בקול שלה גם דאגה וגם את שונה שכבר מסדרת פה את הבקבוקונים שלה.

טסה ענתה שביום רביעי יש לה שלוש צביעות.

שונה הלכה, והפעמון צלצל כשהיא כבר עברה מתחת לחלון. טסה ערבבה בקערית 5N עם מחמצן, לבשה כפפות, התיישבה בכיסא שלה ובמכחול, קווצה אחרי קווצה, מרחה צבע לאורך הפסוקת, על שורשים שלא היו. את הטיימר כיוונה לעשרים וחמש דקות, וכל הזמן הזה ישבה בלי לגעת בטלפון והסתכלה במראה על הרקה השמאלית הכהה שלה ועל הרוח שמגלגלת ברחוב לינקולן הריק עטיפות של סוכריות מהמצעד.

בערב, אחרי השקיעה, היא עלתה לקאסל היל. למעלה לא היה איש, על החומה הבריקו התותחים הרטובים, ומעבר למפרץ, מעל הר אדג׳קום, עוד נשארה רצועה בהירה. נמוך במערב, ממש מעל ההר, היה תלוי סהר צעיר ודק, כמעט חוט, בדיוק כמו זה שראתה ביום שני שעבר כשהוציאה בערב את הזבל. טסה עמדה עד שהוא שקע מאחורי ההר, והלכה הביתה ברגל לאורך רחוב לינקולן.

בלוח השנה מהחנות לכלי בית, שהיה תלוי אצלה על המקרר, ה־18 היה מסומן בחצי ירח.