השרשרת

23:35

השלג על הכתפיים של בחטיור עוד לא נמס, ולריסה פטרובנה מחפשת שמנת חמוצה במקרר האחורי, והאפליקציה סופרת את זמן המשלוח: מתוך עשרים וחמש דקות נשארו עשרים ואחת. היא חוזרת עם הקופסית, מנגבת אותה בסינר, יוצקת במצקת שצ׳י, מרק הכרוב שלה, עד הקו שעל הקופסה, ולוחצת את המכסה בכף היד מסביב, ועוד סיבוב אחד, אף שהמכסה נסגר בנקישה כבר מזמן. את המדבקה של "סיטי דבור" עם מספר ההזמנה והשעה היא מדביקה אחרונה.

היא אומרת: "את השמנת תמסור, שומע? שצ׳י בלי שמנת אוכלים רק בצבא." בחטיור עונה שבצבא הוא לא שירת, ולכן הוא תמיד לוקח, והיא צוחקת, אף שהיא שומעת את זה כבר בפעם העשרים בערך.

היא מעמידה את הקופסה בשקית, הידיות למעלה, ושואלת למי הוא סוחב את זה כל לילה, שלפחות יגיד. הוא אומר שלסבתא אחת ולוקח את השקית. במקרר מאחוריה עומדת עוגה בקופסה: הבעלים הביא אותה בצהריים והורה לחתוך בדיוק בחצות, כי בשתים עשרה מתחיל יום הטבח הבינלאומי. כבר בתשע הודיעה לריסה פטרובנה שהיא עומדת ליד הכיריים ארבעים שנה ורק היום גילתה שיש לה חג משלה, ושלבד היא לא חותכת, אז שלא יתמהמה שם.

השלג התחיל לרדת קצת אחרי עשר ומיד נשאר על הקרקע, על המכוניות ליד תחנת הסוף של החשמלית ועל הצפצפות שעוד לא השירו את העלים. לריסה פטרובנה הסתכלה אז מהחלון ואמרה שהיום סרגיי של החורף, היום שבו החורף מתחיל, ושאמא שלה תמיד אמרה ששלג של לילה נשאר ושלג של יום לא מחזיק מעמד. בחטיור כבר ליד הדלת. חדר ארבעים ואחת נותן לו כל פעם שלוש מאות רובל טיפ, יותר ממה שעולה המרק עצמו, ובשלושה שבועות הצטבר כבר כמעט עגיל אחד. אחותו מתחתנת במרץ, צריך זוג, והמוכר בשוק באורגוט הבטיח לשמור אותם רק עד סוף החודש.

23:38

בניין 2 עומד מאחורי גדר פח גלי עם שלט על פינוי ומספר תוכנית ארוך. ליד השער ישן קרוואן חשוך של פועלי בניין, ועל המדרגה שלו השלג מונח בשכבה חלקה ועבה. בכל הבניין דולקים רק שני חלונות, שניהם בקומת הקרקע, משמאל לכניסה: באחד מהבהב אור כחול של טלוויזיה, בשני תלוי וילון עם חמניות.

בחטיור מעמיד את האופניים ליד הגדר, מוריד מהסבל את תיק המשלוחים המבודד, ולפני שהוא מניף אותו על הכתף הוא טופח בכף היד על הכיס הצדדי, פעמיים, כדי להרגיש שהדבר הקשה במקומו. שם, בשרוול ניילון, נמצאים הדרכון, היתר השהייה ופנקס הבריאות, כי המעיל שלו נרטב עד הסוף והתיק בינתיים מחזיק. את זה לימד אותו פרוך עוד בחורף הראשון, כשחילקו יחד הזמנות בקנווינו. בקיץ שעבר הוציאו את פרוך מהמשלוחים, כי הוא עבד על פטנט, אישור העבודה של המהגרים, ולבעלי פטנט אסור עכשיו להיות שליחים. מאז הוא עובד באתר בנייה בסורמובו, ובכל ערב חוזר ואומר שלמקום שמבקשים בו מסמכים לא מתקרבים.

מהשער עד הכניסה יש בערך שלושים מטר, ועל כל השלושים השלג חלק, בלי שקע אחד. בחטיור הולך ומביט לאחור על העקבות שלו, כהים, עם דוגמת עצם הדג של הסוליה. יוצא שמאז עשר בערב אף אחד לא נכנס לבניין ואף אחד לא יצא ממנו, לא הסבתא ולא האנשים עם הטלוויזיה. הוא מחליט שלסבתא קשה לעלות ולרדת לקומה השלישית בלי מעלית גם ביום, ושגם לאנשים עם הטלוויזיה מותר לשבת בבית. בשבוע השני הוא דפק על החלון של הטלוויזיה ושאל מי גר בארבעים ואחת. גבר בגופייה הזיז את הווילון, סקר את המעיל הצהוב שלו מלמעלה עד למטה ואמר מבעד לזכוכית: "מאיפה לי לדעת. אנחנו לא עולים למעלה, קר שם." אחר כך סגר את הווילון בתנופה והגביר את הקול.

לדלת הכניסה אין אינטרקום, אף אחד כבר מזמן לא נועל אותה, והרוח פותחת אותה לקראתו מעצמה. בחטיור אומר לה: "רחמת." כך אמא שלו הייתה מודה לכל דלת שהכניסה אותה עם השקיות, והוא עושה את זה מגיל ארבע עשרה, אפילו במעליות.

23:46

בחדר המדרגות יש ריח של טיח רטוב, והרדיאטורים מתחת לחלונות קרים: את החימום בבניין ניתקו באביב, כשפינו את רוב הדיירים. המסדרון בקומה השלישית ארוך, מסדרון של מעונות עם שני אגפים, וכמעט כל דלת חתומה ברצועת נייר לבנה עם חותמת כחולה של מחלקת הדיור. הוא מאיר לעצמו בטלפון ועובר על פני שלושים ושמונה, שעל הידית שלה עדיין תלוי צעיף של ילד, ועל פני המטבח המשותף עם כיריים בלי מבערים.

ההזמנה הראשונה מכאן הגיעה בעשרים ותשעה בספטמבר, ובמקום שם של מזמין היו שלוש אותיות, ג. א. ק., ומספר טלפון שמתחיל בתשע מאות ועשרים. באותו לילה בחטיור עלה, ראה את השרשרת, וכשירד אל האופניים כבר הבין איך הכול עובד: זקן ששכחו אותו בפינוי, או שהתעקש ולא הסכים לעזוב, יושב בחדר קר ומזמין אוכל חם כי אין לו על מה לחמם. הוא אפילו מצא בטלפון את המספר של לשכת הרווחה המחוזית. אחר כך נכנסו שלוש מאות רובל טיפ, והוא נזכר איך פרוך הסביר לו על השוטר השכונתי: קודם הוא בודק את המסמכים של מי שהתקשר, ומקשיב אחר כך. את המספר הוא לא חייג. מאז הוא לוקח את ההזמנה הזאת מחוץ לתור, כל לילה, כדי שאף אחד מהחבר׳ה לא יחטוף אותה ויתחיל גם הוא לשאול שאלות.

ארבעים ואחת, כמו תמיד, פתוחה על השרשרת, ובחריץ חושך. הוא דופק בפרקי האצבעות ואומר לתוך החריץ: "משלוח מ'סיטי דבור'." היד מופיעה מיד, בשרוול של קרדיגן סרוג אפור, לוקחת את השקית בשתי הידיות, בזהירות, בלי לגעת באצבעות שלו אפילו פעם אחת, ומושכת אותה פנימה. הוא אומר "בתיאבון", ובמדרגות לוחץ באפליקציה על "נמסר".

בקומה הראשונה, מתחת לנורה היחידה שעוד דולקת בחדר המדרגות, הטלפון מזמזם לו ביד. על המסך כתוב: "הלקוח ממתין לך ליד הדלת. ההזמנה לא התקבלה?" ומתחת, באותיות קטנות: "ללא אישור הלקוח תוגש תלונה בעוד 10 דקות." תלונה פירושה ביטול, מינוס בדירוג ושאלות מהתמיכה, ולו יש כבר שתיים החודש, והשלישית פירושה חסימה, ואז לא תהיה לו יותר ארבעים ואחת, ואת העגיל השני הוא לא יספיק לאסוף עד מרץ. הוא לוחץ על "התקשר ללקוח", והצליל נקטע באמצע.

בחטיור מרים את הראש ומסתכל למעלה, אל חלל המדרגות, שחשוך עד הקומה השלישית. את השקית לקחו ממנו לפני דקה. כף היד טופחת מעצמה על הכיס של התיק, אף שבדק אותו לפני חמש דקות, ליד הגדר.

23:52

הוא עולה בחזרה בקפיצות של שתי מדרגות. הדלת של ארבעים ואחת פתוחה עכשיו יותר, שלושים סנטימטר בערך, והשרשרת תלויה לאורך המשקוף ועוד מתנדנדת קצת.

הוא אומר אל החושך: "סליחה, זה מהמשלוח. קיבלתם את ההזמנה?" אף אחד לא עונה. אז הוא דוחף את הדלת ומאיר פנימה.

החדר קטן, שנים עשר מטר בערך, עם חלון אחד, ומאחוריו יורד שלג. לאורך הקיר, על הרצפה, עומדות בשורות ישרות קופסאות של "סיטי דבור", סגורות, עם המדבקות שלו, עוד שורה על אדן החלון ושתיים על שולחן בלי מפה. הוא מתכופף אל הקרובה ביותר וקורא: עשרים ותשעה בספטמבר, עשרים ושלוש שלושים ואחת. לידה השלושים, ואחריה הראשון באוקטובר. קופסיות השמנת עומדות בנפרד, ליד הרדיאטור הקר, גם הן בשורות. יש ריח של כרוב כבוש ואבק, כך הריח המזווה של סבתא שלו באורגוט, שבו שמרו את החמוצים, ולרגע הוא מפסיק לנשום, כמו שקרה לו בילדותו על סף המזווה ההוא. המיטה מברזל, בלי מזרן, והרשת שקועה כמעט עד הרצפה. על מסמר ליד הדלת תלוי קרדיגן סרוג אפור, ובצווארון שלו תפורה תווית של מכבסת בית חולים, עם מספר ובלי שם.

מתחת למיטה ריק ונקי, ארון אין בחדר, וגם דלת נוספת אין. הוא סופר את הקופסאות שורה אחרי שורה, מתבלבל ליד הרדיאטור, סופר שוב ומגיע לעשרים. כל המכסים שלמים.

23:58

עד התלונה, אם להאמין לאפליקציה, נשארו שתי דקות. בחטיור מניח את התיק ליד הסף כדי לפנות את הידיים. התמיכה תרצה תמונות של הקופסאות עם המדבקות והתאריכים שלו, שיראו שהכול נמסר, ומי שאוגר כאן מרק של אחרים, שיתעסקו עם זה בעצמם. הוא מצלם את הדלת, אחר כך את השורה לאורך הקיר, כורע ומחפש מדבקה עם התאריך של היום ולא מוצא, השקית של היום לא נמצאת בחדר. הוא מזדקף ועושה שני צעדים לעבר החלון, כדי להכניס לפריים את כל האדן.

מאחורי הגב שלו הדלת נסגרת ברכות, בלי חבטה. הוא מספיק לחשוב על הרוח, אותה רוח שפתחה לו את דלת הכניסה. ואז השרשרת מחליקה בחריץ שלה. קליק.

הטלפון שבידו מאיר אל החלון, אל השלג. כל החדר נמצא מאחורי הגב שלו, והוא מכיר אותו עכשיו בעל פה, שנים עשר מטר ועשרים קופסאות, ויודע איפה צריך לעמוד ליד הדלת כדי להגיע לשרשרת. הוא מסתובב.

00:04

הוא עומד במדרגות בין הקומה השנייה לראשונה, אוחז במעקה ונושם דרך הפה. איך הוריד את השרשרת, הוא לא זוכר. הוא זוכר רק שהיא הייתה קרה: על כף היד נשאר ממנה פס אדום, שעכשיו מחוויר לאט מתחת לנורה. כף היד הולכת מעצמה אל הצד, למקום שבו הייתה אמורה להיות רצועת התיק, וטופחת פעמיים על המעיל הרטוב.

התיק נשאר למעלה, ליד הסף. בכיס הצדדי, בשרוול הניילון, נמצאים הדרכון, היתר השהייה ופנקס הבריאות, ובלעדיהם הסיור הראשון ליד תחנת הרכבת מוסקובסקי יעצור אותו. אפשר להוציא אותם מחדש, פרוך מכיר אנשים שהוציאו: חצי שנה של אישורים ותורים במשרד ההגירה, ובכל אשנב שואלים איפה ובאילו נסיבות אבדו המסמכים. הוא יכול להתקשר למספר החירום 112 ממש מכאן ולהגיד שבבניין המפונה יש מישהו. אז יבואו, וקודם כול ישאלו מי הוא ומה הוא עושה אחרי חצות בבניין שמיועד להריסה, ויבקשו לראות את המסמכים שנמצאים למעלה.

הטלפון מזמזם, ומיד שוב. האפליקציה מודיעה שהוגשה תלונת לקוח. לריסה פטרובנה כותבת: "חצות!!! חג שמח לי!!! בלעדיך לא חותכת, איפה אתה???" ומוסיפה שלושה אימוג׳ים של עוגה.

הוא עולה בחזרה, הטלפון עם הפנס שלוח לפניו, ובכל קומה הוא אומר בחצי קול, בנימוס, כמו שמדברים עם בעלי הבית כשנכנסים אליהם בלי רשות: "אני רק לוקח את התיק. לוקח והולך." בקומה השלישית הקול כבר לא יוצא לו, ובפעם האחרונה הוא אומר את זה רק בשפתיים.

00:09

הדלת של ארבעים ואחת פתוחה אותם שלושים סנטימטר, והשרשרת תלויה לאורך המשקוף. התיק עומד ליד הסף, איפה שהשאיר אותו. בחטיור כורע, בלי לעבור את הסף, מכניס יד לכיס הצדדי וממשש את השרוול, את הכריכה הקשה של הדרכון ואת הפנקס השני, היתר השהייה. הכול במקום.

על אדן החלון, בקצה, עומדת הקופסה של היום. המכסה הוסר ומונח לידה, במרק תקועה כפית פלסטיק, ובאור הטלפון עולים מעל הקופסה אדים דקים.

הוא מסתכל על האדים שנייה אחת. ואז התיק על הכתף, המדרגות, דלת הכניסה, שהפעם הוא לא אומר לה כלום, והשלג. מהכניסה עד השער נמשכים שני שבילים של העקבות שלו, הלוך וחזור, ושל אף אחד אחר.

20 באוקטובר

את העוגה לריסה פטרובנה חותכת בחצות וחצי, כשבבית הקפה כבר יושבים שני נהגי מונית של לילה ורואים הוקי בלי קול, ורוטנת שהקרם חיוור כמו בצק ושמגיע לה, ככה זה כשהגבר היחיד מאחר לחג. את הפרוסה עם שושנת הקרם היא מכניסה לקופסה, מדביקה מדבקה וכותבת בטוש "41". "לסבתא שלך. שגם היא תדע שיש לנו חג." בזמן שהיא מנגבת את הסכין היא נזכרת שפעם הייתה אישה מהבניין ההוא שבאה אליהם בעצמה בערבים לקחת שצ׳י, עם כד חלב קטן, ואחר כך הפסיקה לבוא, והיא מתרגזת, כי היא לא מצליחה להיזכר מתי זה היה ואיך האישה נראתה. את הקופסה עם השושנה בחטיור מסיע בתיק עד הבוקר, יחד עם ההזמנות האחרות.

בבוקר פרוך אוכל את העוגה בכפית ישר מהקופסה, עומד ליד החלון בדירת החדר שלהם בגורדייבקה, במכנסי עבודה, ומתלונן שמנהל העבודה שוב לא שילם על שבת ושהבטון שוב הגיע בצהריים, אף שהיה אמור להגיע בשמונה. כשהוא גומר, הוא מסובב את המכסה אל האור, קורא את הכיתוב בטוש ושואל מה זה ארבעים ואחת. בחטיור אומר שזו לקוחה, קבועה, ונכנס למקלחת ועומד הרבה זמן מתחת למים, עד שפרוך מתחיל לדפוק על הדלת ולצעוק שחשבון המים כבר קפץ החודש באלף רובל.

בתשע בבוקר האפליקציה כותבת שהתלונה בוטלה: הלקוח אישר את קבלת ההזמנה והשאיר טיפ, שלוש מאות רובל. הדירוג נשאר כמו שהיה, ארבע נקודה תשע. אחותו שולחת מאורגוט הודעה קולית, צוחקת ומספרת שבחנות התכשיטים נתנו לה למדוד עגיל אחד, ואת השני שומרים עד סוף החודש. פרוך שואל למה הוא ישן עם המעיל. עד הצהריים השלג נמס כולו, אף שאמא של לריסה פטרובנה אמרה ששלג של לילה נשאר, ברחובות קנווינו זורמים פלגים של מי הפשרה, והצפצפות עומדות רטובות וצהובות כמו קודם.

בערב, בעשרים ושלוש שלושים ואחת, הטלפון מזמזם לו בכיס, ולריסה פטרובנה ליד הכיריים שומעת ובלי מילה מורידה קופסה מהמדף. על המסך: רחוב פריאדילנאיה 14, בניין 2, חדר 41. שצ׳י, שתי מנות, שמנת בנפרד. הערה לשליח: "מעכשיו בלי שרשרת."

לריסה פטרובנה מכניסה לשקית קופסה שנייה, ובחטיור לוקח את השקית בשתי הידיות.