הפנס שבשער

"מוקד תקלות חשמל, מדברת אוניסי. במה אפשר לעזור?"

הגבר בטלפון אמר: "המקרר שלי נוזל. כבר שלוש שעות הוא נוזל, ואתם אומרים לי כל הזמן אותו דבר, מחזירים, מחזירים. אתם בכלל מסתכלים שם מהחלון?"

מיקה הסתכלה על המפה. מפת התקלות תפסה את כל הקיר של האולם, מהתקרה ועד המחיצות הנמוכות שבין השולחנות, ועד אחת־עשרה וחצי בלילה עמק קיסו נצבע בה באדום מהמעבר שבהרים ועד גבול המחוז. רק לאורך הנהר נמשכה שרשרת של נקודות צהובות, במקומות שבהם הצוותים כבר עבדו. היא אמרה לו את מה שאמרה לפניו לעשרים אחרים: הרוח מפילה עצים על הקווים, הצוותים יצאו עוד בערב, בסערה כזאת אסור לטפס על עמודים, ולוח זמנים היא לא יכולה לתת. הגבר אמר שהוא משלם על חשמל שלושים שנה וטרק את הטלפון. מיקה סימנה את השיחה, לגמה תה קר מהבקבוק והסתכלה על השעון בפינת המסך: עשרים ושלוש ארבעים ואחת. עד סוף המשמרת נשארו יותר משש שעות.

מעבר למחיצה מימין ענתה סאטו-סאן, שעבדה במוקד יותר מכולם, למישהו באותו קול רך שבו מדברים עם ילדים ועם שיכורים. קונדו, אחראי המשמרת, הלך לאורך המעבר עם פחית קפה חם מהמכונה, ומדי פעם נעצר ליד שולחן כדי להקשיב.

בעשרים ושלוש ארבעים ושלוש נפלה על הקו ההפוגה הראשונה של הערב, וסאטו-סאן הציצה מעבר למחיצה, עם אוזנייה אחת מוזזת הצידה. היא שאלה: "אוניסי-סאן, גם הבית שלך שם איפשהו, בקיסו, נכון? את הולכת להרוס אותו?"

מיקה אמרה שהיא כבר הורסת. בבוקר, בשמונה, יגיע צוות של החברה שלהם עצמם, יפרק את החיבור ואת המונה, ובתשע יגיע הדחפור. את הניירות היא חתמה בדואר עוד בספטמבר, והמועצה נתנה לה סבסוד.

"ואת תיסעי לשם?"

מיקה אמרה שלא, המשמרת עד שש, ואחר כך היא הולכת לישון. סאטו-סאן הנידה בראש ואמרה: "אנחנו הרסנו להורים שלי בשנה שעברה, וגם אני לא נסעתי. אח שלי לא דיבר איתי חצי שנה. אחר כך הוא שלח לי תמונה, ובאמצע החצר עומדת רק האמבטיה. כחולה כזאת, שלנו. טוב, נו." הקו שלה התחיל להבהב, והיא החזירה את האוזנייה למקום.

השיחה הבאה נכנסה בעשרים ושלוש ארבעים וארבע.

"מוקד תקלות חשמל, מדברת אוניסי. במה אפשר לעזור?"

בצד השני שתקו, ואז קול של אישה זקנה אמר, לאט, כמו שזקנות מדברות בהרים: "סליחה שאני מתקשרת מאוחר. רק אל תכבו את האור, טוב? את הפנס שבשער. יותר מזה אני לא מבקשת."

מיקה שאלה כהרגלה אם יש עכשיו חשמל בבית.

הזקנה אמרה: "יש, יש. הפנס דולק. בגלל זה אני מתקשרת. אומרים שבסערה אתם מכבים, שלא תפרוץ שריפה. אז אותו תשאירו."

מיקה הקשיבה. מאחורי הקול היה צריך להיות רעש. בעמק ירד גשם כבר שלוש שעות, הרוח עמדה על המפה בכתום, וכל מי שהתקשר משם באותו ערב צעק מבעד לתיפוף המים על הגג. מאחורי הקול של הזקנה היה שקט וחם, ובשקט הזה שרו ציקדות, צלול וקבוע, קאנה־קאנה־קאנה, כמו ששרות ההיגורשי באוגוסט בשקיעה, כשבכפר מורידים את הכביסה מהחבלים. היא גדלה עם הקול הזה, וידעה שבאוקטובר ההיגורשי כבר שותקות מזמן. היא החליטה שאצל הזקנה דולקת טלוויזיה.

היא ביקשה את מספר נקודת האספקה, עשרים ושתיים ספרות בראש החשבון. הזקנה אמרה: "רגע, רגע, אמצא את המשקפיים," הזיזה משהו, רשרשה בנייר, וכל הזמן הזה הציקדות שרו. אחר כך היא התחילה להקריא ספרה אחר ספרה, בעצירות, כמו שמקריאים לנכדים בהברות: "אפס, ארבע, שלוש, אחת..." את ההמשך היא הקריאה לאט באותה מידה, מיקה הקלידה, ובספרה האחרונה כבר ידעה שהמספר קיים במערכת. הכרטיס נפתח באפור. נקודת האספקה בוטלה בארבעה־עשר במרץ 2019. סיבה: בקשת המנוי, פטירה או מעבר דירה.

מיקה שאלה מה הכתובת. הזקנה אמרה את שם הכפר, והאצבעות של מיקה נעצרו לשנייה על המקלדת. אחר כך היא אמרה את מספר החלקה ואת מספר הבית, אמרה שזה ממש ליד התחנה, איפה שפעם היה האוטובוס מסתובב, והוסיפה: "הפנס הוא של אוניסי, שימי לב, בשער שלהם, מעבר לכביש. אומרים שבעלת הבית ביקשה להוריד מהבית את החשמל, מחר בשמונה יבואו, והוא ייכבה. אז אני מתקשרת שלא תכבו."

מיקה הכירה את הכתובת הזאת. החלקה של משפחת יושידה הייתה מעבר לכביש מהבית שלהם, וסבתא יושידה הייתה נותנת לה קרקרים של אורז מקופסת פח ולא סיפרה לאמא כשמיקה קטפה אצלה פרחים. בית אוניסי עמד ממול, עם שער מעץ ארז שהשחיר ועם פנס על העמוד, שאבא שלה תלה בשנה שבה היא התחילה ללכת לבית הספר. שלוש שנים מיקה שילמה על הבית את התעריף הזול ביותר בכרטיס אשראי, כדי שיישאר מחובר, בגלל גנבים ובגלל הדיבורים של השכנים, ואם משהו דולק שם, היא לא ידעה. בפעם האחרונה היא נסעה לשם באביב שלפני שנה. אמא שלה גרה כבר שלוש שנים בבית אבות במצומוטו, ובכל ביקור שאלה אם מיקה נעלה את השער.

מיקה שאלה: "זה הבית של יושידה?" הזקנה אמרה: "הבית הוא שלי," ומיקה לא הבינה אם זאת תשובה או לא. היא שאלה שם בשביל הפנייה, והזקנה צחקה בשקט ובלי עלבון: "מה לך ולשם, ילדה. תכתבי שליד התחנה."

מיקה אמרה: "רגע אחד, אל תנתקי," והעבירה את השיחה להמתנה. הציקדות נעלמו, ובאוזנייה התנגנה מוזיקת המתנה של שלושה צלילים. אסור למוקדנים לפתוח כרטיסים של קרובי משפחה, המערכת רושמת כל כניסה כזאת, ומיקה ידעה את זה מהיום הראשון. היא הקלידה את שם המשפחה של אמא ואת הכתובת. הכרטיס נפתח בלבן, חי: סצוקו אוניסי, מיופת כוח מיקה אוניסי, תעריף מינימלי, תשלום בכרטיס. למטה הייתה תלויה הזמנת עבודה: פירוק החיבור והמונה לבקשת הבעלים, לפני הריסה, עשרים ואחד באוקטובר, שמונה אפס אפס, צוות אזור קיסו.

היא לחצה על "דחייה", והמערכת ביקשה אישור של אחראי המשמרת.

קונדו ניגש מיד, הוא ממילא עמד שני שולחנות משם. הוא התכופף אל המסך, קרא את שם המשפחה והסתכל על התג שלה. אחר כך אמר בשקט: "אוניסי-סאן, זה הבית שלך?"

מיקה אמרה שמתקשרת שכנה, אישה מבוגרת, ומבקשת שלא יורידו את הפנס.

קונדו אמר: "בשלנו אנחנו לא נוגעים, את יודעת. הקו הכללי נפתח בשמונה. תתקשרי לשם כמו כולם." הוא סגר את הכרטיס בעצמו, והכניסה נשארה ביומן עם מספר העובדת שלה. אחר כך הנהן לעבר הלוח, שבו חיכו בתור ארבעים ואחד איש, והמשיך הלאה. בשמונה הצוות כבר יהיה על העמוד.

היא החזירה את השיחה מההמתנה. הציקדות היו במקומן.

מיקה שאלה: "סבתא, בשביל מה לך הפנס הזה? לילה, סערה. כדאי שתלכי לישון."

הזקנה אמרה: "מה אני צריכה אותו. יש שם ילדה, עומדת מתחת לפנס, ליד התחנה. כל ערב היא עומדת ומחכה לאוטובוס האחרון, אמא שלה חוזרת בו מהעיר. אם תכבו, היא תישאר בחושך, ושם יש תעלה, את יודעת."

מיקה שאלה בת כמה הילדה.

"בת שמונה, נראה לי. קטנה. בכובע בית ספר צהוב, מחלקים אותו לכל ילדי כיתה א׳, והיא גם בכיתה ב׳ חובשת אותו ולא מורידה. עם מטרייה שיש לה מוט שבור שבולט החוצה, כמה פעמים אמרתי לה שהיא תוציא לעצמה עין. והיא עומדת עם קצות הנעליים אל האור, ישר, על הקצה ממש, איפה שהאור נגמר. הנהג אמר לה לעמוד ככה, כדי שיראה אותה מרחוק."

מעבר למחיצה בכה מישהו צעיר בטלפון של סאטו-סאן. מיקה הסתכלה על העמק האדום שעל הקיר ושתקה כל כך הרבה זמן, שהזקנה שאלה אם היא שומעת אותה.

מיקה אמרה: "סבתא, את קו האוטובוס הזה סגרו. כבר עשר שנים לפחות."

הזקנה אמרה: "אמרתי לה. היא לא מאמינה. אמא שלה לא באה, אז היא מחכה. מישהו צריך לבוא לקחת אותה, לא?" היא שתקה רגע, ומיקה שמעה איך היא מעבירה את השפופרת לאוזן השנייה. "הנה, היא שואלת מה השעה. תגידי לה את, ילדה, אותי היא כבר לא שומעת."

מיקה הסתכלה בפינת המסך ואמרה לטלפון, בקול רם יותר מהנדרש: "עשרה לשתים־עשרה." הזקנה חיכתה, ומיקה הוסיפה: "עוד מעט הוא יגיע."

הזקנה אמרה למישהו שלידה: "נו, הנה. שמעת? עוד מעט."

מיקה אמרה שאולי צריך להתקשר למשטרה, אם ילדה עומדת לבד בלילה ברחוב. הזקנה ענתה ברוגע, כמו שמדברים על מזג האוויר: "המשטרה לא תראה אותה. אף אחד לא רואה אותה חוץ ממני. ואני גם מחזיקה את הפנס. וקשה לי כבר, את מבינה? הייתי רוצה כבר לשכב."

איפשהו אצלה חרקה דלת, והציקדות התגברו, כמו שקורה כשמסיטים את השוג׳י אל המרפסת. השעה הייתה עשרים ושלוש חמישים ושבע, השיחה נמשכה כבר שלוש־עשרה דקות. קונדו שוב עמד ליד המחיצה ואמר בחצי קול, כך שתשמע דרך האוזנייה: "אוניסי-סאן, תסגרי. ארבעים איש."

מיקה אמרה לטלפון שהיא רשמה הכול, שאף אחד לא יכבה את הפנס עד הבוקר, ושכדאי לסבתא ללכת לישון.

הקול של הזקנה נעשה חם ויומיומי, כמו של שכנה שנשענת מעל הגדר. "תודה, ילדה. מיקה־צ׳אן, את תמיד במשמרות לילה, נכון? לכי כבר הביתה. היא חיכתה לך."

את השם הפרטי שלה מיקה לא אמרה לה. מוקדנית אומרת רק את שם המשפחה, ובתחילת השיחה היא אמרה אותו, כמו תמיד, לבד. היא אמרה: "מאיפה את..." ולא סיימה.

בטלפון שרו הציקדות. הזקנה לא אמרה יותר כלום, אבל גם הקו לא התנתק. שם, רחוק, בלי גשם ובלי רוח, היה ערב חם, ואיפשהו ליד הטלפון טפטפו מים ממרזב לתוך חבית. קונדו הקיש בעט על המחיצה. אחרי חצי דקה הקו נקש והשתחרר מעצמו. המספר נשאר על המסך, מספר מקומי, עם הקידומת של העמק, אפס שתיים שש ארבע. מיקה לא התקשרה בחזרה.

את המטרייה עם המוט השבור היא סחבה שנתיים, כי אמא הבטיחה לקנות לה חדשה בעיר ושכחה כל פעם מחדש. לעמוד עם קצות הנעליים על קצה האור לימד אותה נהג האוטובוס האחרון, איש קירח עם כפפות לבנות, שאמר שבערפל הוא רואה רק נעליים. אמא הייתה מתקשרת מהעיר לטלפון של משפחת יושידה, ומיקה רצה אליהם דרך החצר. אמא אמרה בשפופרת כל פעם אותו דבר, עוד מעט אני מגיעה, ומיקה הלכה לתחנה וחיכתה עוד שעה, לפעמים שעתיים. כשהאוטובוס הגיע ריק, סבתא יושידה יצאה לקחת אותה עם פנס יד.

את כרטיס השיחה מיקה סגרה הרבה זמן. בשדה "תוצאה" היא בחרה "לא נדרשת פעולה", ובהערות הקלידה "מנויה מבוגרת, מתבלבלת בחשבונות". את המספר של נקודת האספקה המבוטלת היא לא העבירה למחלקת הבדיקות, אף שלפי הנוהל נקודה כזאת, אם היא מופיעה חיה באזור תקלה, עוברת לשם מיד, ובבוקר נשלח רכב לכתובת לנתק חיווט מאולתר. בשלוש לפנות בוקר קונדו, בדרך לישון בחדר המנוחה, נעצר ליד השולחן שלה וסיפר שגם אמא שלו מתקשרת אליו לעבודה לשאול אם סגר את הגז בבית שלהם באוסקה, אף שאת הבית מכרו לפני עשרים שנה. על הכרטיס של אמא של מיקה הוא לא אמר כלום.

עד הבוקר היא קיבלה עוד שישים שיחות. בסביבות ארבע עלו בעמק הנקודות הצהובות הראשונות, ועד חמש הרוח במפה הפכה לירוקה. הזמנת העבודה לשמונה אפס אפס נשארה תלויה בסיכום של אזור קיסו, בשורה הרביעית.

המשמרת נגמרה בשש. מהחניה, שבה עמדו שלוליות עד השוליים, מיקה התקשרה לסדרן של אזור קיסו, ואיש מנומנם אמר לה שההזמנה בתוקף, ושרק הבעלים יכולים לבטל אותה, דרך הקו הכללי, משמונה. היא אמרה שהיא הבת של הבעלים ומיופת הכוח לפי החוזה, והוא ענה שאם כך, על אחת כמה וכמה משמונה. מיקה נסעה דרומה בכביש 19, לאורך הנהר, על פני תחנות דרכים סגורות ומשאיות של צוותים עם אורות מהבהבים ליד עצים שנפלו. בשבע ארבעים ואחת היא עמדה מול ארז שנפל לרוחב שני הנתיבים והסתכלה איך בחורים בקסדות כתומות חותכים אותו לחתיכות. אחד מהם סימן לה עם מקל תאורה לעקוף בשוליים, ממש נער, גם הוא אחרי לילה. עד הכפר נשארו שני גשרים והעלייה ליד בית הספר הישן. הטלפון על המושב שתק. במצומוטו בדיוק העירו עכשיו את אמא לארוחת בוקר.

לכפר היא נכנסה בשבע חמישים ושתיים, בערפל. החשמל בעמק עוד לא חזר, והרמזור בכניסה היה תלוי חשוך. הבית של יושידה עמד ליד התחנה לשעבר, עם חלונות מוגפים בקרשים ושלט דהוי של סוכנות נדל״ן על השער. משטח הבטון שבו האוטובוס היה מסתובב התכסה בשוליו בעשב מיסקנתוס. ממול, ליד השער של אוניסי, עמדה משאית לבנה של חברת החשמל עם סל מורם, ומנהל העבודה בקסדה עישן ליד התא.

הפנס שבשער דלק, יציב וצהבהב, כמו שדלק כשהיא הייתה קטנה, ועל האספלט הרטוב מתחתיו היה מונח עיגול של אור, ומעבר לו, בערפל, כבר לא נראה כלום.

מנהל העבודה כיבה את הסיגריה ואמר: "אוניסי-סאן? טוב שבאת. החיבור שלך בלי זרם מאז הלילה, כל הקו מת, והוא דולק, אז לא עלינו. וגם ילדה עמדה פה. הגענו בעשרים לשמונה, והיא כבר עמדה ממש מתחת לפנס, בכובע צהוב. חיכינו שמישהו יבוא לקחת אותה. היא שלך?"

מיקה הסתכלה על העיגול. בקצה שלו, איפה שהאור נגמר, על האספלט הרטוב לא היה אף אחד.

היא אמרה: "שלי. באתי לקחת אותה."