שבעה סיבובים

שמחה, י״א בחשוון, ערב

האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית בשש בבוקר, ואני הגעתי בחמש, כי בגיל שלי עדיף לשבת על ספסל מאשר לרוץ אחרי אוטובוס. החלונות שם עבים ועכורים, נוסעים כמו בתוך צנצנת מים, והנהג שמע כל הדרך כדורגל ברדיו וקילל את השוער בשמו. נסענו אולי עשרים דקות, והספקתי לקרוא חצי תהלים, כי הנשים מסביב קראו בקול ואני איתן.

ביום הזה התור לקבר רחל כל כך ארוך שלא רואים איפה הוא מתחיל. נשים צעירות וזקנות, ולכל אחת יש בתיק איזו צרה. את הצרה שלי הבאתי בארנק, בתמונה: נועה בחתונה שלה, בלבן, בת עשרים ותשע. היום היא בת שלושים ותשע, ארבע פעמים דקרו אותה בזריקות, וארבע פעמים כלום. אמא שלי במכנס הלכה ככה לקבר של צדיק כשלאחותי הגדולה לא היו ילדים, ולקחה אותי איתה. הייתי בת שש, ואני זוכרת רק שהיה שם ריח של שעווה ונענע, ושאמא שתקה כל הדרך חזרה.

ליד הכניסה יושבת יוכבד. כולם מכירים אותה, היא מוכרת שם חוטים כבר שלושים שנה, אדומים, על סלילי קרטון, והיא בעצמה כורכת אותם סביב המצבה, שבע פעמים, עם תפילה. ביקשתי סליל. היא הסתכלה עליי ושאלה בשביל מי. אמרתי שבשביל הנכדה. אז היא שמה יד על הקופסה ואמרה: "שתבוא בעצמה. חוט כזה נותנים בעד מישהו, סבתא. בחינם לא עונדים אותו."

אמרתי לה: "בעדי." היא הסתכלה עליי הרבה זמן, אחר כך לקחה ממני עשרים שקל, אף שמהאחרות היא לוקחת עשרה, והלכה איתי אל המצבה. כרכנו יחד, שבע פעמים, היא החזיקה את הסליל ואני הובלתי את החוט, והקטיפה על המצבה הייתה חמה, אף שבאולם עבר משב קר. בדרך חזרה השוער שוב ספג גול, והנהג היכה בהגה כל כך חזק שכל הנשים הפסיקו לקרוא. החזקתי את הסליל באגרוף וחשבתי שנועה תצחק עליי.

נועה

ברור שצחקתי. סבתא שלפה את הסליל מהתיק באמצע הארוחה, בין החומוס לסלטים, ואמרה: "בִּנְתִּי, תני יד," ונתתי לה את היד, כי להתווכח איתה אין טעם מאז שהייתי בת חמש.

היא מדדה את החוט מפרק כף היד שלי עד המרפק שלה, חתכה אותו בשיניים אף שהמספריים היו מונחים לידה, וקשרה קשר, השחילה את הקצה שוב ושוב ולחשה משהו בערבית ההיא שאף פעם לא למדתי. על הקרטון שממנו גוללה את החוט היה כתוב בטוש "יוכבד, חוטים" ומספר טלפון, ותחבתי אותו למגירה של הבטריות, אני לא יודעת למה. ערן ישב מולנו עם הפרצוף המנומס של מהנדס שמראים לו מכונת תנועה מתמדת.

אני ארכיונאית. כבר שתים־עשרה שנה אני ממיינת מכתבים של אנשים אחרים, ואני יודעת כמה חוטים כאלה יש בהם, קמעות, פתקים מתחת לכרית, ואיך כל זה נגמר. במקרר היה לנו מדף נפרד לתרופות, קופסאות קטנות עם שמות שנשמעו כמו שמות של כוכבי לכת. בערבים הזרקתי לעצמי לבטן מול המראה באמבטיה, והכחולים הלכו סביב הטבור כמו שנתות על לוח שעון. ארבעה פרוטוקולים, שתי החזרות, הריון אחד שהחזיק עד שבוע שבע. אחרי הסבב הרביעי הרופא אמר שכדאי לנו לנוח, ונחנו כבר חודש שלישי. את המדף במקרר לא פיניתי.

את החוט ענדתי כי להוריד אותו מול סבתא היה אכזרי, ובלי סבתא שכחתי שהוא קיים. הצמר דקר קצת, ובעבודה הוא נתפס לי בתיקיות של הארכיון.

כעבור שישה שבועות, בנר ראשון של חנוכה, קניתי בדיקה בבית המרקחת ליד הבית, כדי לזרוק אותה ולסגור את הסיפור. שני הפסים הופיעו עוד לפני שהספקתי להניח אותה על שפת הכיור. ישבתי על הרצפה באמבטיה, מהיד שלי השתלשל החוט האדום, והסתכלתי עליו יותר זמן משהסתכלתי על הבדיקה.

ערן

אני מהנדס מבנים ומודד הכול, זו מחלת מקצוע: ברכב יש לי סרט מדידה, במגירה בשולחן קליבר. כבר במוצאי השבת הראשונה אחרי הארוחה ההיא, כשנועה ישנה, מדדתי את החוט על היד שלה. מאתיים שלושים ואחד מילימטר, כולל הזנבות של הקשר. רשמתי את זה בפתקים בטלפון, כנראה כדי להראות לה בעוד חודש איך צמר מתכווץ ממים.

צמר באמת מתכווץ, וכעבור שבוע, כשיצא מאתיים עשרים ושבעה, לא הופתעתי. תמיד מדדתי באותה שעה, אחרי שהשכנים ממול כיבו ביין את נר ההבדלה, באותו סרט מדידה ומאותו צד של הקשר. כל שבת יצא ארבעה מילימטר פחות, פלוס מינוס חצי, ועד חנוכה החוט התקצר ביותר משני סנטימטרים.

הקשר היה שלם. אף אחד לא עבר על הזנבות במספריים, החוט לא נשחק בשום מקום, ובאור הצמר נראה רך ופלומתי כמו בערב הראשון, בלי כדורית אחת. החוט פשוט נעשה קצר יותר, באופן אחיד, בכל שבת.

כשנועה הראתה לי את הבדיקה, קודם חיבקתי אותה, ואחר כך נכנסתי לשירותים, פתחתי את הפתקים והסתכלתי על טור המספרים עד שהמסך כבה. באותו ערב לא רשמתי כלום.

לנועה לא סיפרתי. כמה פעמים כמעט התחלתי, בערבים, כשהיא נרדמה על הספה עם יד על הבטן והחוט שכב לה על פרק היד בפס אדום דק. בשבועות ההם דלקה לי ברכב נורת המנוע, ולא הגעתי למוסך, נסעתי איתה עד האביב. מי שארבע שנים דקרה לעצמה את הבטן סוף סוף הצליחה, ואני הייתי אמור לבוא אליה עם סרט מדידה.

עירית

הריונות ספונטניים אחרי שמפסיקים טיפולים ראיתי ביחידת ההפריה שלנו הרבה פעמים, זו כמעט סטטיסטיקה בפני עצמה: הגוף מפסיק לחכות, ומשהו בו משתחרר. את נועה אלמוג אפילו לא הייתי זוכרת, אלמלא הבדיקות שלה.

בהריון רגיל הבטא hCG עולה בצורה לא אחידה, זה תהליך חי, יש מדרגות ויש נפילות. אצל נועה היא הוכפלה כל ארבעים ושמונה שעות, כמו בספר, שלוש פעמים ברצף. הראיתי את התדפיס למנהלת היחידה, והיא התבדחה שעם מספרים כאלה אפשר להדפיס חוברות.

עוד דבר קטן גרם לי לזכור אותה, דבר שהרגיז אותי. הוורידים במרפקים שלה היו דקורים מארבעה פרוטוקולים, ולקחתי דם מגב כף היד, ונועה לא נתנה לי להזיז את החוט האדום מפרק היד, אף שהוא ישב בדיוק במקום שבו הייתי צריכה להחזיק את העור. אמרתי שאקח מהיד השנייה. היא הסכימה, ואחר כך, כבר במסדרון, חזרה ושאלה אם זה נורמלי שהחוט חותך. הסתכלתי. החוט ישב צמוד, והעור מתחתיו היה קצת לבן, כמו שקורה מתחת לשעון כשמהדקים את הרצועה חור אחד יותר.

אמרתי לה שצמר מתכווץ ממים ושכדאי לה לשחרר אותו. היא ענתה שאסור להתיר את הקשר, ומשכה את השרוול עד האצבעות. כתבתי בתיק "חרדה בינונית" והצעתי לה פסיכולוגית, כמו שאני מציעה לכולן. נשים בהריון אחרי טיפולים נאחזות הרבה פעמים באיזה חפץ, בטבעת או בפיג'מה שבה עשו את ההחזרה. גם אצלי בעמדה עומד כבר תשע שנים ספל עם שפה שבורה ממטופלת שילדה תאומים, ואני לא זורקת אותו, אף שכבר אי אפשר לשתות ממנו. באותו יום עמדה אצלנו קופסת סופגניות מאיזו חברה שתרמה, ונועה לקחה אחת והלכה איתה בלי לנגוס.

דמיטרי

שבוע שתים־עשרה, שקיפות עורפית, בדיקה שגרתית, עשרים דקות בסך הכול. אני עושה אולטרסאונד שלושים ושתיים שנה, חמש מהן בחרקוב, ואת הבדיקות האלה אני יכול לעשות בעיניים עצומות. המטופלת שוכבת בשקט, יד שמאל מתחת לראש, הבעל עומד ליד הקיר ומחזיק את הטלפון עם המסך כלפי מטה.

השקיפות תקינה, עצם האף נראית, דופק מאה שישים ושתיים. אני מעביר את המתמר לאורך הגב ורואה את חבל הטבור. הוא עובר סביב העובר בלולאה, ועוד לולאה, ועוד אחת. אני מסובב את המתמר ומדליק את הדופלר כדי לראות את הזרימה, והלולאות נדלקות באדום ובכחול, ויש שבע. שבעה סיבובים סביב גוף באורך שישה סנטימטרים. כל כך הרבה חבל טבור אין בשבוע שתים־עשרה, הוא לא היה מספיק אפילו לשלושה סיבובים.

בשבוע שתים־עשרה כריכה לא אומרת כלום, העובר שוחה שם כמו בבריכה, והכול נפרם מעצמו עשר פעמים ביום. אני יודע את זה, אני תכף אגיד את זה. אני פותח את הפה, ועל המסך הלולאה התחתונה מתהדקת. לאט, סנטימטר בשנייה, כמו שמהדקים שרוך. אחר כך השנייה. הפסקה, והשלישית. ככה מגלגלים חוט על סליל, מותחים אחרי כל סיבוב.

המטופלת אומרת בשקט "אוי" ומוציאה את יד שמאל מתחת לראש. על פרק היד יש לה חוט אדום, העור מתחתיו לבן לגמרי, ולאורך השוליים עולה פס כהה דק.

אני לוחץ על הקפאה. על המסך הקפוא ארבע לולאות מהודקות ושלוש רפויות. אני לוחץ על הדפסה, המדפסת מוציאה תמונה, אני תולש אותה ושם לה ביד, אף שאת התמונות אנחנו נותנים בסוף, במעטפה, יחד עם הסיכום. הבעל אומר: "תורידי אותו, נועה, זה הזוי, תורידי אותו עכשיו." אני מפעיל שוב את המתמר. הלולאות שוכבות בשקט, כל השבע, דופק מאה שישים. אני כותב בסיכום "מומלץ מעקב בעוד שבוע", ואת השורה שלפני זה אני לא מצליח לכתוב, כי שכחתי איך אומרים בעברית פּוּפּוֹבִינָה, אף שאני כותב את המילה הזאת כל יום.

נועה

מהמרפאה נסענו בשתיקה. ירד גשם של פברואר, דק וקר, מהסוג שיורד בירושלים שלושה ימים בלי הפסקה, וברמזורים בתלפיות ערן הסתכל על היד שלי ואני על התמונה. היא עוד הייתה חמה מהמדפסת, ועליה, אפור על שחור, שכב הילד שלי, כרוך שבע פעמים. שמתי אותה בתיק עם הפנים למטה, אחר כך הוצאתי והחזרתי עם הפנים למעלה, כי למטה היה עוד יותר גרוע.

ערן ביקש שאוריד את החוט במסדרון ובאוטו, ובערב לקח מהמטבח מספריים. אמרתי שאעזוב אותו אם הוא ייגע בו, ובעצמי הופתעתי שאני מתכוונת לזה ברצינות. הוא הניח את המספריים על השולחן ויצא לאוטו, ומהחלון ראיתי אותו יושב שם עם מנוע כבוי.

את הקרטון מצאתי במגירה של הבטריות. יוכבד ענתה אחרי הצלצול השישי, מנומנמת וכועסת, ושאלה מי נתן לי את המספר. אמרתי לה שהחוט עליי מחשוון שעבר, שהוא מתכווץ וחותך ושהיום בבדיקה חבל הטבור היה כרוך שבע פעמים. היא שתקה הרבה זמן. אחר כך שאלה: "בעד מי כרכו?" אמרתי שסבתא כרכה בעד עצמה. יוכבד אמרה: "אז תתקשרי לסבתא," וניתקה.

השעה הייתה כמעט שתים־עשרה, אבל סבתא ענתה מיד, היא לא ישנה. סיפרתי לה על הלולאות במסך ועל העור שהלבין מתחת לחוט. היא הקשיבה בשתיקה. אחר כך שאלה אם אכלתי היום, וסיפרה שיוכבד לקחה ממנה עשרים שקל ומהאחרות עשרה, ושהנהג קילל כל הדרך את השוער, ואת כל זה היא כבר סיפרה לי בארוחה, מילה במילה. ורק אחרי זה אמרה: "אל תורידי. סידרתי את זה." לא שאלתי עם מי ומה.

שבוע ישנתי על הגב, עם יד שמאל מעל השמיכה, שלא יהיה עליה שום לחץ. החוט ישב כל כך הדוק שבערב האצבעות התנפחו, והייתי צריכה להעביר את טבעת הנישואים לשרשרת.

ביום רביעי לפנות בוקר התעוררתי כי היד הייתה קלה. החוט שכב על הסדין, שלם, עם הקשר קשור, טבעת שלא הייתה לה שום דרך להחליק מהיד שלי. על פרק היד נשאר סימן כהה, כמו מצמיד. השעה הייתה עשרים לחמש. בשש התקשרה אמא ואמרה שסבתא מתה בלילה בשנתה, ובאיזו שעה אף אחד לא יכול להגיד בדיוק, המטפלת נכנסה אליה בארבע ואחר כך בחמש.

את המעקב עשתה לי כבר רופאה אחרת, אישה צעירה. כריכה לא הייתה. היא הריצה את ההקלטה שלוש פעמים ואמרה שבשבוע שעבר כנראה היה ארטיפקט, בדופלר הלולאות לפעמים נערמות זו על זו. הנהנתי. התמונה הייתה אצלי בתיק, ולא הראיתי לה אותה.

הנשים מהחברה קדישא שעשו לסבתא טהרה נתנו לאמא שקית קטנה עם מה שהיה עליה. היו בה הסיכה שלה וחוט צמר אדום בלי קשר, מגולגל לטבעת. אמא לא ידעה מאיפה הוא, ונתנה אותו לי.

נועה, י״א בחשוון, שנה אחר כך

הבת שלי בת חודשיים. קוראים לה רחל, אמא הציעה, ולי לא היה כוח להתווכח. יש לה הגבות של סבתא והרגל לקפוץ אגרוף בשינה.

היום בשש בבוקר שוב יצא מהתחנה המרכזית האוטובוס עם החלונות העבים. לא נסעתי. את הפתקים של ערן מצאתי עוד באביב, כשחיפשתי בטלפון שלו את המספר של האינסטלטור: היה שם טור של מילימטרים לפי שבתות, ומתחתיו שורה אחת, שנכתבה בלילה שאחרי הבדיקה. קראתי את שתי המילים הראשונות וסגרתי את הפתק.

בערב רחל נרדמה לי על הידיים עם אגרוף ליד הלחי, ופתחתי לה את האצבעות כדי לנגב את כף היד. על פרק היד, במקום שבו לתינוקות יש קפל, היה פס לבן דק, ישר, כמו מתחת לרצועה שהידקו חור אחד יותר.

השכבתי את רחל, פתחתי את מגירת השידה, שבה מתחת לסיכה של סבתא שוכבים התמונה ושני החוטים במעטפות נפרדות, והוצאתי את סרט המדידה של ערן.