ממצאים

1. South Warwickshire Battlefield Survey. תקנון למשתתפים (קטע)

החיפוש נערך רק בקרקע פרטית ורק באישור בכתב מבעל הקרקע. האישור ניתן לקבוצה, ושמות המשתתפים רשומים בו אחד אחד. שטח משרד ההגנה סגור, ואסור להיכנס אליו בשום מקרה, גם לא כדי להחזיר כלב.

כל ממצא נרשם ביומן: תאריך, חלקה, עומק, תיאור. את הממצאים מוסרים לרכז, והוא מעביר אותם דרך קצין הקשר לממצאים אל Portable Antiquities Scheme, למאגר הלאומי. רצועה נחשבת סרוקה אחרי מעבר בשני הכיוונים, לאורך ולרוחב.

חיפוש בלילה אסור. מי שחופר בלילה הוא "נייטהוק", חופר לילה, והקבוצה לא עובדת איתו יותר.

רכז: גאווין טרנר.

2. יומן הממצאים של א. פרייס, אוקטובר 2025 (במבחר)

4 באוקטובר, שבת. השדה של פיקרינג, החלקה התחתונה, הרצועה לאורך המשוכה. כדור מוסקט, עופרת, בקרום לבן של תחמוצת, בעומק 19 סנטימטרים. כפתור פליז. הרצועה נסרקה לאורך ולרוחב, סגורה.

5 באוקטובר, ראשון. הרצועה ליד האלון הזקן. שני כדורים, אחד פחוס מצד אחד. פרסה. סגורה.

14 באוקטובר, שלישי, אחרי הסבב. שוב הרצועה לאורך המשוכה. אות בקצה ממש, כדור בעומק 22 סנטימטרים. הרצועה נסגרה בארבעה בחודש.

15 בחודש. באותו מקום שני כדורים, בעומק כף יד.

17 בחודש. באותו מקום כדור על השלפים, מלמעלה. יבש מלמעלה, אדמה מלמטה.

3. התכתבות בדואר אלקטרוני בין א. פרייס לג. טרנר

פרייס, 17 באוקטובר, 21:40. גאווין, שלום. אני מצרף את היומן, כי כבר אני לא מאמין לעצמי. את הרצועה ליד המשוכה סגרתי בארבעה בחודש, אתה יודע איך אני הולך, לאט, לאורך ולרוחב, את הסליל מחזיק נמוך. ביום שלישי הלכתי לשם רק לבדוק את השוליים ושלפתי כדור מהקצה של האות. מאז כל יום אותו דבר, רק רדוד יותר, והיום הוא שכב על השלפים, כמעט דרכתי עליו. הכדורים אמיתיים, ישנים, עם קרום, ראית כאלה מאה פעמים. בדואר שוב מדברים על זה שיאחדו את הסבב שלי עם הסבב של קיינטון. ביום שני פיקרינג שאל אם אני מאריך את השכירות של הקוטג׳. נחתום על המסמכים אצלו ביום שישי, עשרים וארבעה בחודש, בשש, אם, כמו שהוא אמר, הכול אצלי בסדר. אמרתי שבסדר. הכלבה ליד הדואר, הג׳ינג׳ית, נובחת עליי עכשיו. עשרים שנה אני מביא לה ביסקוויטים בכיס. על הקוטג׳ שילמתי החודש בזמן, כסף לאוטו יש עד האביב, אל תדאג, הכול אצלי בסדר, חוץ מהרצועה הזאת ליד המשוכה.

טרנר, 18 באוקטובר, 08:12. בוקר טוב, אוון. לפי הסדר. התפחת קרקע באוקטובר בלי כפור לא קורית, חריש לא היה שם מאז אוגוסט, אז זה בן אדם. מישהו קובר כדורים ישנים מהקופסה שלו ומסתכל איך אחרים שמחים, בכינוסים זה עניין רגיל. כדורים עם תחמוצת יש לחצי מהקבוצה שלנו בקופסאות עוגיות. את שלי, זה עם סימני השיניים שכולם העבירו מיד ליד בשבת, דרך אגב, עדיין לא מצאתי בקופסה, למרות שאני בטוח ששמתי אותו שם בעצמי. את הממצאים שלך מהרביעי ומהחמישי כבר הבאתי, קצינת הקשר רשמה אותם בלי שאלות, רק אמרה שהתחמוצת עליהם נכונה, בערך שלוש מאות שנה, ושאלה מי אצלנו רושם את העומק בצורה כל כך מסודרת. אתה הולך לשם לבד וכל יום, ותסלח לי, מהצד זה נראה מוזר. בוא נעשה ככה. ביום חמישי, עשרים ושלושה בחודש, בעשר בבוקר, אני לוקח את הממצאים של הקבוצה לוורוויק, לקצינת הקשר לממצאים. תביא כל מה שהוצאת מאז ארבעה עשר בחודש. לא תביא, ואני אצטרך למחוק אותך מהאישור של פיקרינג, אחרת הוא יבטל אותו לכולנו.

פרייס, 19 באוקטובר, 22:05. אביא. אבל תקשיב מה היה אתמול. הלכתי בדרך השדה שפיקרינג נוסע בה, ובחריץ של הגלגלים שכבו כדורים, אחד עשר, אחד בערך כל ארבעים צעדים, עד השער עצמו. אחרי השער כביש, מכוניות, כלום. והבוקר אחד שכב לי ליד השער הקטן של החצר. מהשער שלו עד הבית שלי יותר ממייל, ובכל הקטע הזה אף אחד, עברתי אותו פעמיים והסתכלתי מתחת לרגליים. בערב ישבתי במטבח, שמתי את הקופסה מולי וישבתי ככה עד חצות. כל השנים האלה אני מלמד מתחילים שכל מה שיוצא מהאדמה שייך להיסטוריה. טוב. אם זה בן אדם, אני אמצא אותו. קניתי בבנברי מצלמה, מאלה שקושרים לעצים בשביל גיריות, אתלה אותה על השער הקטן.

פרייס, 21 באוקטובר, 06:50. המצלמה הייתה תלויה שני לילות. היא נדלקת על כל דבר, על החתול, על קיפוד, עליי כשאני מוציא את הזבל. בלילה הראשון היו שלוש תמונות: חתול, חתול ושועל. בשש בבוקר שכב כדור ליד השער, ובתמונות השביל ריק כל הלילה. אז עשיתי מה שהייתי צריך לעשות מההתחלה. אתמול אחרי הסבב לקחתי את הקופסה, את כל ארבעים הכדורים, נסעתי לחלקה התחתונה וקברתי אותם בחזרה ברצועה ליד המשוכה, באותו עומק, עשרים סנטימטרים, וכיסיתי, ודרכתי על האדמה. כבר החשיך. פיקרינג עבר על הטרקטורון, הסתכל עליי ולא נופף. כרעתי על הברכיים בין השלפים עם כף חפירה, מהצד זה בטח היה דומה לתפילה. החזרתי. הבוקר הם שכבו ליד השער, כולם, בערימה קטנה, יבשים, עם אדמה מלמטה, ועוד אחד מעליהם. ארבעים ואחד, גאווין. ספרתי פעמיים והחזרתי אותם לקופסה. המצלמה לא נדלקה אפילו פעם אחת כל הלילה.

טרנר, 21 באוקטובר, 09:30. אוון, קברת ממצאים בחזרה? אתה מבין שאני זה שיצטרך להסביר את זה בוורוויק? טוב. יום חמישי, עשר בבוקר, אצלי במוסך. כל מה שיש. ובלילה שבין עשרים ושניים לעשרים ושלושה אל תלך לשדה. אתה יודע איזה יום זה, כל שנה באים לשם עם פנסים ומצלמות, ואני לא צריך שמישהו יצלם אותך שם.

פרייס, 22 באוקטובר, 23:10. לא אלך. אני כבר לא מחפש כלום ולא בודק כלום, גאווין. את הגלאי שמתי בטעינה, נעלתי בארון שמתחת למדרגות, את המפתח תליתי על המסמר ליד התנור. את הקופסה סגרתי בסלוטייפ, את כל הארבעים ואחד, ושמתי אותה ליד הדלת כדי לא לשכוח בבוקר. ביום חמישי בעשר אני אצלך. ביום שישי בשש אני חותם אצל הפיקרינגים על השכירות, כבר גיהצתי חולצה. אני גר בקוטג׳ הזה מאלפיים וחמש, עוד מימי פיקרינג הזקן, ובכל סתיו אני מביא להם את הממצא הראשון מהשדה שלהם. בשנה שעברה זה היה אבזם של נעל, גברת פיקרינג תלתה אותו על מסמר מעל התנור ומספרת לאורחים שהוא של פרש. הולך לישון, מחר בשש לעבודה.

4. הודעות קוליות של ג׳. פיקרינג לשכנה, מגי קולדר, בלילה שבין 22 ל־23 באוקטובר (תמלול)

חצות ושלושים ואחת דקות. מגי, את ערה? הכלב מיילל, אני הולך לכבשים. בחלקה התחתונה יש פנסים. שוב אלה, עם המצלמות. אם יהיה משהו, אני אתקשר.

חצות ושלושים ושש דקות. אני ליד השער. מגי, יש שם הרבה. הם עומדים בשורות, ישר, כמו במסדר. אף אחד לא מדבר. האור בא מלמעלה, מהשמיים, נמוך כזה, אחיד. הידיים שלהם ריקות. מאה איש, אולי יותר. אני לא מתקרב.

חצות ושלושים ושבע דקות. מגי, פה שקט. לגמרי. בלי רוח, בלי עורבים, בלי כביש. אני שומע רק את הנשימה שלי ואיזה צפצוף, דק, כמו שעון מעורר בחדר הסמוך.

חצות ושלושים ותשע דקות. יש שם אחד שמסתובב עם פנס ראש. עם גלאי מתכות, אני שומע איך הוא מצפצף. הולך בין השורות ומתכופף, חופר להם מתחת לרגליים עם כף קטנה. מגי, זה פרייס. הדוור. המעיל שלו, הכחול, והוא הולך קצת באלכסון, כמו שהוא תמיד הולך בשדה שלי. הוא שם משהו בתיק. והם מסתכלים עליו. כולם מסתכלים למטה, עליו, ומסובבים את הראש לאן שהוא הולך.

חצות וארבעים ואחת דקות. קראתי לו. הוא לא הסתובב. מגי. הם הסתובבו. כולם בבת אחת. כולם בבת אחת אליי.

חצות וארבעים וארבע דקות. אני באוטו. נעלתי את הדלתות. אני בעצמי לא מבין בשביל מה אני מקליט לך את כל זה. אין להם פנים, מגי, כלומר יש פנים, אבל אני לא רואה אותן, אני רואה רק שהן מופנות לכאן. הוא עדיין חופר. מצפצף. אל תחזרי אליי, אני לא זז מפה עד שיאיר, הידיים שלי לא עובדות.

שבע ועשר דקות בבוקר. אף אחד. אין עקבות של מכוניות. בחלקה יש גומות, קטנות, מכוסות בקפידה. ספרתי. ארבעים ואחת. הכבשים עומדות בפינה הרחוקה של החלקה העליונה, כולן יחד, לא ניגשות לאבוס. הכלב לא יוצא מהבית, שוכב מתחת לשולחן. אני מתקשר למשטרה. ומגי, אל תעבירי את זה לאף אחד בינתיים. אני מכיר את פרייס עשרים שנה, הוא שוכר ממני את הקוטג׳, אני בעצמי נתתי לו אישור.

5. ג. טרנר אל א. פרייס, 23 באוקטובר, 11:20

אוון, חיכיתי לך עד עשר וחצי. פיקרינג התקשר אליי. אני לא יודע מה להגיד לך. הוא ביטל את האישור לכל הקבוצה. תתקשר אליי.

6. הודעה של ג. טרנר בצ׳אט של הקבוצה, 26 באוקטובר, 10:15

שלום לכולם. פיקרינג ביטל את האישור, היציאות לרדוויי מבוטלות עד האביב, ואולי לתמיד. מי מאיתנו שהיה שם בלילה שבין עשרים ושניים לעשרים ושלושה, עם מצלמה או סתם להסתכל, שיכתוב לי בפרטי, אני פשוט צריך לדעת. את הממצאים של אוקטובר תביאו בשבת אליי למוסך. את אוון תעזבו, קשה לו עכשיו בעבודה.

7. מכתב מא. פרייס לג. טרנר, 25 בנובמבר, 05:20

גאווין, זה הדבר האחרון שאני כותב לך על השדה, ותשובה אני לא מחכה. פיקרינג שלח לי העתק של ההודעות שלו. המשטרה באה אליי ביום שישי, ברבע לשש, כשסגרתי את השער הקטן בחולצה המגוהצת כדי ללכת אליהם לחתום. את השכירות הוא לא האריך. ביום שני הגיע מכתב, את הקוטג׳ צריך לפנות עד חג המולד. גברת פיקרינג הורידה את האבזם מהמסמר ומסרה אותו לשוטר יחד עם כל השאר שהבאתי להם עשרים שנה, והוא הכניס הכול לשקית אחת עם סגר.

בלילה ההוא הייתי בבית. נשכבתי בעשר וחצי, התעוררתי בשש עם השעון המעורר. המפתח היה תלוי על המסמר, הארון היה נעול. הגלאי עמד איפה שהשארתי אותו, רק הסוללה ריקה, ואני הטענתי אותו עד הסוף. הקופסה עמדה ליד הדלת, סגורה בסלוטייפ כמו שסגרתי אותה. הרמתי אותה והבנתי מיד. היא הייתה קלה. חתכתי את הסלוטייפ, והיא הייתה ריקה. בגלל זה לא באתי בעשר. לא היה לי מה להביא לך. אחר כך לא שאלתי את עצמי לאן הם נעלמו. ידעתי. פיקרינג ספר גומות כמספר הכדורים שהיו בקופסה.

שלושה בקרים השטיחון היה ריק, פעם ראשונה מזה שבוע, ואפילו הספקתי לחשוב שזהו. מעשרים ושישה בחודש הם שוב מגיעים כל בוקר, אחד אחד. אני פותח את הדלת, והוא מונח על השטיחון, יבש, עם קרום לבן, והשטיחון מתחתיו שקוע קצת. אני רושם אותם, מתוך הרגל, באותו יומן. ניסיתי לשבת במבואה על שרפרף משלוש לפנות בוקר, ואף פעם לא ראיתי איך זה קורה. הוא היה מונח במקום שבו הורדתי את העיניים בפעם האחרונה.

ועוד דבר אחד, כי זה המכתב האחרון. בבוקר של עשרים ושלושה היה לי עפר מתחת לציפורניים. אז חשבתי שזה מהרצועה ליד המשוכה, מהערב ההוא שקברתי את הקופסה. אני חושב ככה גם עכשיו.

את הסבב שלי איחדו, מדצמבר אני במיון הדואר. הכלבה ליד הדואר כבר לא נובחת. עכשיו, כשאני עובר, היא נשכבת על הבטן וזוחלת אל מתחת לטנדר. אם בקבוצה ישאלו, תגיד שפרייס פרש.

היומן מצורף.

8. רישום בדף האחרון של ספר ההוצאות של משק פיקרינג (העתק נמסר למלקט על ידי ג׳. פיקרינג)

בימי חג המולד, ביום שבת, אחר חצות, אני ונד הרועה שמרנו על הצאן למרגלות ההר, וראינו באוויר את אלה שנלחמו כאן באוקטובר, ושמענו את תופיהם, וכך היה כשלוש שעות. אחרים שהיו שם הלכו בלילה לקיינטון, העירו את מר ווד ואת הכומר והעידו על הכול בשבועה. אחר כך הביאו מלונדון חוברת מודפסת על האות הזה, וכתוב בה הכול כפי שהיה, חוץ מדבר אחד. את הדבר האחד הזה אני כותב כאן, כי אני ונד לא סיפרנו עליו לאיש. בין המתים התהלך איש שאינו דומה לאלה ולא לאלה, בבגד כחול קצר, ועל מצחו בערה אש קטנה, ובידו מטה ששר כשהטה אותו אל הארץ. הוא התכופף אל רגלי ההרוגים, לקח מהם דבר מה ושם בתרמילו, וההרוגים הביטו בו כמו שמביטים באחד משלהם. נד קרא אליו, והוא לא הסתובב.