הלולאה

בבליקר סטריט לואיס ארויו מוציא את הראש מתא הקונדוקטור שבאמצע הרכבת וסופר את הרציף כמו שהוא סופר אותו בכל תחנה, לפי ראשים, בתנועת שפתיים: תשעה, שניים מהם רצים, אחד עם אופניים, ובשעה כזאת אף אחד לא יעצור אותו. עשרים לשתים עשרה בלילה, יום שלישי, עשרים ושבעה באוקטובר, וקו 6 נוסע דרומה כמעט ריק. בקרון שלו יושבים סטודנטית עם אוזניות, גבר באפוד כתום וזקן בכובע מצחייה אפור, שעלה עוד ברחוב 42 ומאז מסתכל מהחלון על הקיר השחור של המנהרה בתשומת לב כזאת, שלואיס עצמו הציץ לשם פעם או פעמיים. הוא סוגר את הדלתות במפתח שבלוח, מחכה שכל הנורות מעל הדלתות יכבו, אומר לעצמו בחצי קול שזהו, אפשר, ורק אז דוויין בתא הנהג שבראש הרכבת יוצא לדרך. ככה לימדו אותו בשנה הראשונה, וככה הוא עושה עד היום, אף שצוחקים עליו.

זה השבוע הראשון שלו בקו 6 מאז מרץ. במרץ, בתחנת רחוב 33, גבר בז׳קט כחול צעד מקצה הרציף כשהרכבת כבר נכנסה לתחנה. לואיס עמד בדיוק איפה שהוא עומד עכשיו, רכון החוצה עד המותניים, וראה את פניו של האיש שנייה, אולי פחות. אחר כך שמע בקשר את דוויין, אז עוד נהג זר מצוות אחר, מדווח לבקרה "12-9", אדם מתחת לרכבת, בקול שקט ואחיד כל כך שלואיס שנא אותו שלושה חודשים. שלושה חודשים הוא ישב בעבודה קלה בדיפו, ספר תלושים והלך לאישה אחת שבחדר שלה עומד פיקוס, וסיפר לה שהוא ישן בסדר. אחר כך ביקש לחזור, ושיבצו אותו עם אותו דוויין מת'יס, שהתברר כאדם רגוע שפותר בתא תשבצים מה"דיילי ניוז" בהמתנות בתחנה הסופית, ושבפגישה הראשונה לחץ לו את היד בלי מילה.

בברוקלין ברידג' לואיס פותח את הדלתות וקורא למיקרופון את מה שהוא קורא כל לילה: זוהי התחנה האחרונה של רכבת זו בכיוון דרום, התחנה הבאה של רכבת זו היא ברוקלין ברידג' ברציף לכיוון צפון, נא לפנות את הקרונות. הוא יוצא למעבר לבדוק את הקרון שלו. הסטודנטית יוצאת בלי להוריד את האוזניות, האפוד הכתום יוצא ומפהק. הזקן בכובע מרים אליו את העיניים ושואל אם מותר לו להישאר.

לואיס יודע שמותר. זה כתוב בתקנות, פעם בשנה כותבים על זה בעיתונים, ופעם בשבוע איזה תייר עם מצלמה נשאר בקרון כדי לראות מהחלון את תחנת סיטי הול. סגרו אותה ביום האחרון של 1945, כי הרכבות החדשות והארוכות לא נכנסו לאורך הרציף המעוקל שלה, ועיקול אי אפשר להאריך. הרבה קונדוקטורים בכל זאת אומרים שאסור, כי עם תייר יש אחר כך יותר טרחה מאשר עם הרכבת כולה. לואיס עצמו אמר ככה בשנים הראשונות, עד שפעם אחת נשאר בקרון בלולאה עם ילדה בת עשר בערך ועם אבא שלה, וראה איך היא מצמידה את המצח לזכוכית ושוכחת לנשום. לואיס מסתכל על הזקן, על הכובע ועל הידיים בכפפות הצמר המונחות מסודרות על הברכיים, ורוצה להגיד שאסור. הוא צריך קרון ריק בלולאה, זה הכול, שתי דקות בלי אף אדם אחד שהוא אחראי עליו.

"אני רוצה לראות איפה זה התחיל," אומר הזקן. "היום בדיוק מאה עשרים ושתיים שנה. פתחו בשבע בערב, ובאותו לילה נסעו מאה וחמישים אלף איש, חמישה סנט לנסיעה. אתה יודע באיזו שעה סגרו בלילה הראשון?"

לואיס אומר שהוא לא יודע. הזקן מהנהן בסיפוק ואומר שכל שנה הוא מתכוון לברר, וכל שנה שוכח לשאול את מי שיודע. לואיס מתחיל להסביר שבלולאה צריך לשבת, לא לקום, לא להתקרב לדלתות. הזקן כבר הסתובב אל החלון, ונראה שהוא לא מחכה לתשובה על השאלה של עצמו. לואיס סוגר את הדלתות. הנורות מעל הדלתות כבות, כל הלוח דולק בירוק אחיד, ודוויין יוצא לדרך.

הרכבת נכנסת לעיקול. כאן היא תמיד צורחת, לואיס שמע את הצריחה הזאת אלף פעם, מתכת על מתכת בסיבוב חד, צליל גבוה כל כך שהוא מקהה לעובדים החדשים את השיניים, והתיירים צוחקים ומצלמים אותו בטלפון. הלילה אין צריחה. הרכבת עוברת בלולאה לאט ובשקט, ובשקט הזה לואיס שומע בקרון הסמוך פחית ריקה של משקה מוגז מתגלגלת על הרצפה מקיר לקיר ונוקשת במתכת. הוא עומד במעבר, מחזיק במוט, וחושב שאולי שימנו לאחרונה את המסילה, או שמשהו קרה לאוזניים שלו מאז מרץ, האישה עם הפיקוס דיברה על דברים כאלה.

הרכבת עוצרת ברמזור אדום.

בלולאה רכבות לא עוצרות, גם את זה לואיס יודע: הן עוברות בתחנה במהירות נמוכה, והתיירים מספיקים לראות כמה מנורות, אריחים ירוקים וקשתות מתחת לקמרון. עכשיו הקרון עומד בדיוק מול הרציף, שנמשך לאורך החלונות בקשת חלקה. באור שיוצא מהקרון רואים את הקמרונות המצופים אריחים בדוגמת אדרה, את חלונות הגג הכהים בתקרה, נברשת פליז בלי נורות ושלט עם שם התחנה במסגרת קרמיקה. הפחית בקרון הסמוך התגלגלה עד הקיר ונשארה שם.

הוא הולך לתא כדי לקרוא לדוויין, ובאמצע הדרך שומע את הדלתות בקרון שלו נפתחות. הדלתות בצד של הרציף הסגור נפתחות כולן בבת אחת, באותה נשיפה שבה הן נפתחות מהמפתח שלו בכל תחנה, ואוויר קר ויבש נכנס לקרון ומריח מאבק ישן ומגבס. לואיס מסתכל על הלוח. כל הנורות דולקות באור אחיד, כולן ירוקות, כולן אומרות שהדלתות סגורות. הוא מכניס את המפתח ומסובב לסגירה, ושוב, חזק יותר, עד הסוף, ושום דבר לא קורה, הלוח מקבל את המפתח ושותק, הדלתות עומדות פתוחות, ומעבר להן הרציף חשוך.

הזקן קם. הוא מיישר את הכובע, מוריד את הכפפה הימנית, מכניס אותה לכיס והולך אל הדלת הפתוחה ברוגע של אדם שהגיע לתחנה שלו. בין הקרון לרציף המעוקל יש רווח ברוחב כף יד, והזקן פוסע מעליו, מסתכל על הרגליים, ויוצא לרציף. שם הוא עושה כמה צעדים ונעצר מתחת לנברשת, הפנים אל הקמרון והגב אל הרכבת.

"אדוני," אומר לואיס, והמילה יוצאת לו דקה וגבוהה. "אדוני, תחזור לקרון. אדוני."

הזקן לא מסתובב. הוא עומד מתחת לנברשת ומסתכל למעלה, אל שמשות הזכוכית הכהות בתקרה, שדרכן נפל פעם אור יום מהכיכר. לואיס רואה איך הוא מרים את היד הימנית החשופה ומעביר אותה לאט באוויר, באצבעות, על פני משהו שלואיס לא רואה, אריחים או כתף של מישהו.

לואיס קורא לבקרה. הוא אומר שרכבת 6 עומדת בלולאה ליד רציף סיטי הול, הדלתות נפתחו בלי פקודה, נוסע יצא לרציף הסגור, והוא מבקש לא להכניס את הרכבת הבאה ללולאה. הקשר מרשרש, ואז הסדרנית, אישה עם מבטא ברונקס עייף, אומרת שאצלה הלולאה פנויה, שאצלה אין אף אחד בלולאה, ושואלת מה מספר הרכבת שלו. לואיס אומר את המספר. האישה שותקת ואחר כך אומרת שהוא לא מופיע אצלה במסך, שרכבת 6 האחרונה עברה את הלולאה לפני ארבע דקות וכבר עומדת בברוקלין ברידג' לכיוון צפון, ואת הבאה היא מכניסה ללולאה בעוד שלוש דקות.

גם דוויין קורא לה מתא הנהג, לואיס שומע את הקול האחיד שלו, והאישה עונה לו אותו דבר. אי שם מאחור, מעבר לעיקול, בברוקלין ברידג', צורחים הגלגלים של הרכבת הבאה שנכנסת לרציף.

לואיס עומד ליד הדלת הפתוחה, מחזיק במוט שמעל הראש ומסתכל על הזקן שמתחת לנברשת ועל הנורות הירוקות האחידות, ובראש שלו הכול מתחבר בבת אחת: הרכבת לא צרחה, הבקרה לא רואה אותה, הדלתות פתוחות. משום מה הוא חושב שצריך להתקשר לאמא. היא התקשרה לפני עשר דקות, הטלפון רטט בכיס החזה ליד אסטור פלייס, והוא לא ענה, כי במשמרת הוא אף פעם לא עונה, אבל היא בכל זאת מתקשרת כל לילה ובודקת שהוא חי.

הרצפה מתחת לרגליים שלו שוקעת. בעדינות, סנטימטר, כמו שהרצפה שוקעת בשעת העומס בגרנד סנטרל, כשהמון נכנס לקרון בבת אחת והקפיצים מקבלים את המשקל, ולואיס מכיר את התחושה הזאת בכפות הרגליים טוב יותר מאת המדרגות בבית שלו. אחר כך עוד סנטימטר. המוט שמעל הראש מתרחק קצת מכף היד, והוא צריך להרים את הזרוע. בקרון עדיין אין אף אחד, המושבים הצהובים ריקים, ובזכוכית משתקף רק הוא עצמו במעיל המדים. הרצפה שוקעת שוב, ולואיס מרגיש בכתף אוויר חם וסמיך, האוויר של אנשים שעומדים קרוב מדי. לקרון נכנסו, הרבה, וכולם שתקו.

דוויין שואל בקשר אם הוא רואה את הנוסע, ולואיס עונה שהוא רואה, שהנוסע על הרציף, אחד. המילה "אחד" יוצאת לו בקושי, והוא חוזר עליה פעמיים.

הוא עומד בלי להסתובב וסופר. אין ראשים לספור, ולכן הוא סופר את שקיעת הרצפה, סנטימטר, עוד סנטימטר, השפתיים זזות מעצמן, כי ככה הוא סופר רציפים כבר שבע עשרה שנה, ובאיזה מספר שאחר כך לא יזכור, הרצפה מפסיקה לשקוע.

הרמזור שלפניהם מתחלף לצהוב.

דוויין אומר בקשר "קיבלתי, צהוב", ואחר כך, כבר לא לפי הנוהל, בשקט: "לואיס, אנחנו עומדים או נוסעים? אני לא רואה אותו מכאן, הוא הנוסע שלך."

הזקן עומד על הרציף שלושה צעדים מהדלת. לואיס רואה את העורף שלו מתחת לכובע ואת השיער האפור הקצוץ, ורואה שהזקן הוריד גם את הכפפה השנייה ומחזיק את שתיהן ביד אחת. אפשר לצאת, שלושה צעדים לשם, לתפוס אותו במרפק ושלושה צעדים בחזרה. קונדוקטור לא יורד מהרכבת באמצע הקו, ודאי לא בתחנה סגורה, ודאי לא כשמאחור מגיעה רכבת שהבקרה תכניס ללולאה בעוד דקה, כי היא לא רואה אותם. והרצפה עומדת נמוך, שקועה וכבדה, ולואיס לא יודע כמה מהם עומדים בינו לבין הדלת, ואם יצליח לעבור.

במרץ לא הייתה לו ברירה. הוא עמד במקום שלו, ואחר כך חודש שלם הסבירו לו שלא הייתה ברירה ושהוא לא יכול היה לעשות כלום.

הוא מסובב את המפתח.

הדלתות נסגרות בנשיפה הרגילה וחותכות את הזקן, את הרציף ואת הקמרונות, והנורות על הלוח ממשיכות לדלוק באותו ירוק אחיד כמו לפני דקה. לואיס אומר בקשר: "סע."

הרכבת יוצאת בכבדות, ולואיס מרגיש את זה ברגליים: ככה יוצאת רכבת מלאה בשמונה בבוקר, במאמץ, עם שנייה מיותרת במקום. הזקן מאחורי הזכוכית לא מסתובב, רק נעשה קטן, הנברשת שמעליו נסוגה לאחור, הרציף המעוקל נסוג, ומתחילה המנהרה. הרכבת יוצאת מהלולאה בשקט שבו נכנסה, ורק ממש לפני ברוקלין ברידג' הגלגלים צווחים על המסוט, קצר, ולואיס נרעד בכל הגוף.

על הרציף של ברוקלין ברידג' לכיוון צפון מחכים בערך שלושים איש. הוא פותח את הדלתות, והקרון מתרומם על הקפיצים, לאט, סנטימטר, עוד סנטימטר ועוד אחד, עד שהמוט יורד אל כף היד שלו. מהדלתות הפתוחות לא יוצא אף אחד. האנשים מהרציף נכנסים ומתיישבים, מישהו מתלונן שהרכבת איחרה בשש דקות, ולואיס קורא למיקרופון את שמות התחנות עד פלהאם ביי פארק, והקול שלו אחיד, אחיד כמו של דוויין במרץ. בקנאל סטריט הוא מוציא את הראש מהתא וסופר את הרציף לפי ראשים, בתנועת שפתיים, והספירה מתאימה למה שהוא רואה, ובספרינג סטריט מתאימה, ובבליקר, וליד יוניון סקוור הוא כבר לא בודק אם היא מתאימה, ופשוט סופר.

הזקן לא ברכבת ולא על הרציף. הבקרה אומרת שהרכבת שוב מופיעה במסך, שהכול בסדר, שרכבת 6 הבאה עברה את הלולאה אחריהם בלי הערות ולא ראתה אף אחד על רציף סיטי הול, אבל חשוך שם ולא רואים הרבה. הפחית בקרון הסמוך שוב מתגלגלת, מקיר לקיר.

בדיפו, כשהם מחזירים את הרכבת, דוויין מתעסק הרבה זמן עם המעיל ואז שואל כמה. לואיס שואל כמה מה. דוויין אומר ששמע בקשר, לואיס החזיק את הכפתור וספר בקול, בספרדית, עד הצהוב, והוא, דוויין, התבלבל בארבעים. לואיס אומר שהוא לא זוכר, וזאת האמת, הוא זוכר רק את השפתיים שזזו מעצמן.

בבוקר לואיס כותב דוח על העיכוב בלולאה: תקלת דלתות, הדלתות נפתחו בלי פקודה, החיווי לא תאם את מצב הדלתות. בסעיף על נוסעים שירדו או נפגעו הוא מחזיק את העט הרבה זמן מעל הנייר ולא כותב כלום. לא באותו שבוע ולא אחריו אף אחד בניו יורק לא מדווח שנעלם זקן בכובע מצחייה אפור. הוא בודק כל יום, יושב בחדר המנוחה בדיפו ומדפדף בדיווחים, ודוויין לידו ממלא אותיות בתשבץ ולא שואל כלום.

אחרי שני לילות הרכבת שוב עוברת בלולאה וצורחת כמו שצרחה תמיד, ובחלונות חולפים לאט הקמרונות, האריחים והנברשת. הפעם לואיס השאיר בקרון תייר, וזה מאיר מהחלון בפנס של הטלפון לאורך כל הלולאה. הרציף ריק. התייר אומר שהוא מאוכזב, שחשב שיהיה יפה יותר, ולואיס מסכים שבלי אור אין שם מה לראות.

לאמא הוא התקשר בחזרה עוד באותו בוקר ראשון. היא שאלה למה לא ענה בלילה. במקום לענות הוא שאל אותה באיזו שעה סגרו את הרכבת התחתית בלילה הראשון ההוא, לפני מאה עשרים ושתיים שנה, והיא צחקה ואמרה מאיפה לה לדעת.

בברוקלין ברידג' הוא פותח עכשיו את הדלתות שנייה אחת מאוחר יותר, כדי שמי שנוסעים מהלולאה יספיקו לצאת ראשונים.