ליל הפאנקי

אתה לא יודע לגלף פרצופים. זה מתברר במטבח של מייוויס, ליד השולחן הארוך המכוסה בעיתון, כשסלק בהמות בגודל של ראש של ילד מונח לפניך על הצד, מלוכלך, קר, קשה וכבד, ומייזי יושבת מולך, הלחיים שלה נשענות על האגרופים, ומחכה שלאבא יצא. מייוויס נתנה לך סכין עם להב צר וכף עם שוליים מושחזים, הראתה איך חותכים את הכיפה ומוציאים את הציפה במעגלים כדי שהדפנות יישארו בעובי של אצבע, ויצאה למחסן להביא נרות. הציפה יוצאת בשבבים ורודים ולחים, יש לה ריח של אדמה ושל משהו מתוק, ומייזי לוקחת שבב אחד ומריחה, מעקמת את האף וצוחקת. אתה מנסה לגלף עין, והעין יוצאת משולשת ועקומה, השנייה גדולה מהראשונה, ומייזי אומרת שיצא פיראט אחרי מכות. אתה נזכר שבילדותך בבריסטול גילפתם אתה ואבא שלך דלעת כל שנה, וגם לאבא שלך אף פעם לא יצאו פרצופים, ואמא שלך צחקה עליו. אז אתה מציע כוכב. גם הכוכב יוצא עקום, קרן אחת ארוכה מהאחרות ומתעקלת למטה, ומייזי מכריזה שזה הכוכב שלה, מיוחד, ולאף אחד אין כזה.

הגעתם בשבת, לשבוע החופשה של בית הספר. אמא שלה כבר שבוע שלישי על אסדת גז בים הצפוני, במשמרת עד סוף החודש, ובאחד בנובמבר בשתיים בצהריים אתה אמור לעמוד עם מייזי על הרציף בבריסטול כשתגיע הרכבת מאברדין, שבה אמא שלה חוזרת הביתה. את החופש סחטת מהבוס בתמורה למשמרות של חג המולד. את הקוטג׳ שכרת לפי מודעה, כי בתמונות היו אח ומדרגות עם תקרה נמוכה, שבה דפקת את הראש פעמיים כבר בערב הראשון. רצית גם לקחת את מייזי למקום שבו היא לא תשב כל ערב מול הטאבלט ותחכה לשיחה מהאסדה, ושבו תוכל להכיר אותה מחדש, כי בבית תמיד אמא שלה הכירה אותה, ואתה יצאת בשבע וחזרת לארוחת ערב. בקיץ היא גבהה בחצי ראש, התחילה להגיד "בעצם" והפסיקה להחזיק לך את היד ברחוב. אתה צריך שבוע טוב אחד, זה הכול, כדי שאחר כך היא תספר בבית הספר שעם אבא היה כיף. ביומיים הראשונים היא השתעממה, דפדפה על הספה בספר על סוסים ושאלה מתי אפשר להתקשר לאמא לאסדה. ביום השלישי הלכתם לקנות ביצים מעבר לכביש, ומייוויס שאלה אותה אם היא יודעת לשיר והזמינה אותה לגלף פאנקי.

מייוויס חוזרת עם נרות בשקית נייר ומראה לך איך משחילים בדפנות הפנס ידית מחוט ברזל. היא בת שבעים ומשהו, יש לה חווה מעבר לכביש ודוכן ליד השער, שבו היא מוכרת ביצים וסלק, ואת הכסף משאירים בקופסה, על בסיס אמון. בזמן שאתה מתעסק עם החוט היא מספרת שפעם, לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, הגברים מהאזור הלכו ליריד בכפר השכן ולא חזרו עד הלילה, השתכרו, והנשים גילפו פנסים מסלק והלכו אחריהם דרך השדות. מאז, ביום חמישי האחרון של אוקטובר, הילדים מסתובבים בכפר עם פאנקי, שרים ומבקשים נר.

"והבעלים נמצאו?" שואלת מייזי.

מייוויס מסתכלת עליה יותר זמן ממה שצריך בשביל תשובה ואומרת שכמעט כולם.

עד שש כבר חשוך. ליד הכנסייה התאספו בערך ארבעים איש, ילדים עם פנסים, הורים עם טלפונים, שני גברים באפודים זוהרים שיעצרו את המכוניות בצומת. הסלקים של כולם שונים: אצל אחד ינשופים וחתולים, אצל אחר כפרים שלמים עם גגות וחלונות, וילד בן אחת עשרה בערך גילף טרקטור עם גלגלים ועם צינור פליטה. הנרות דולקים בפנים באור ורוד וכתום, והדפנות שקופות לאור, כך שרואים איך הלהבה רועדת. למייזי יש כוכב עקום, והיא מחזיקה את הפנס ביד מושטת, בשתי ידיים על החוט, ושותקת, כי היא לא מכירה כאן אף אחד וכל הילדים מסביב מדברים במבטא הכפרי של סומרסט, שבו כל ר׳ נמשכת.

אחר כך אחד המבוגרים פותח בשיר, והילדים מצטרפים. שמעת אותו באוטו, בהקלטה שמצאת באינטרנט, אבל בחיים הוא אחר: יש בו חמש או שש שורות, ושרים אותו בקול, כמעט צועקים, בלי מנגינה, על צליל אחד ובריקוע רגליים. הלילה ליל הפאנקי, הלילה ליל הפאנקי, תנו לי נר, תנו לי אור, ואם אין נר, תנו מטבע, אדם וחוה לא היו מאמינים שהלילה ליל הפאנקי. בסיבוב השני מייזי מתחילה להניע שפתיים, בשלישי היא שרה, בשקט, מבלבלת את המילים, ובמקום "לא היו מאמינים" שרה "לא יאמינו לעולם", ואף אחד לא מתקן אותה. אחר כך היא שרה חזק יותר, ובסוף הרחוב, איפה שנגמרים הבתים ומתחילה גדר החיה, היא צועקת על אדם וחוה יחד עם כולם ומסתובבת אליך לבדוק אם אתה שומע.

אתה שומע. אתה הולך מאחור, קצת בצד, הידיים בכיסי המעיל, וחושב שהנה הוא, השבוע הזה, בשביל זה היו המשמרות של חג המולד והשיחה עם הבוס. בשביל הרחוב הזה והאור הוורוד הזה.

מהכנסייה לפאב הולכים בסמטה צרה בין שתי גדרות חיה גבוהות מאדם, בלי פנס רחוב אחד, והבוץ משקשק מתחת לרגליים. האורות נמתחים לשרשרת, ומלפנים אתה רואה רק כתמים ורודים מתנדנדים בגובה המותניים של ילד, עשרים, שלושים כתמים זהים, ואת הגבים של ההורים, כהים ורחבים. מייזי הלכה ממש לפניך. אתה מסתכל איפה אתה דורך, עוקף שלולית, מרים את הראש, ולפניך הילד עם הטרקטור.

אתה קורא לה, בשקט. אחר כך בקול. האורות מלפנים מתנדנדים, השיר עובר עוד סיבוב, ואף אחד לא מסתובב. אתה עוקף שניים, שלושה, מציץ בפנים המוארות מלמטה, וכולן זרות, ולכולם ביד סלק, ובחושך של הסמטה אי אפשר להבחין איפה כוכב, איפה ינשוף, איפה כוכב עקום עם קרן מתעקלת. אתה נדחק קדימה, נתקל בכתף של מישהו, מתנצל, וכבר שואף אוויר כדי לצעוק כמו שצועקים כשילד הולך לאיבוד, ואז מייזי תופסת לך את היד.

היא עומדת לידך, משמאל, הפנס ביד ימין, רגועה. אתה שואל איפה היא הייתה, והיא עונה שכאן, שהלכה אחרי הילדה עם הינשופים, ושואלת למה יש לך פרצוף כזה. אתה אומר "כלום" ולוחץ את האצבעות שלה. היא לא מושכת את היד, ואתה כל כך שמח על זה שאתה לא שואל יותר כלום.

ליד הפאב התהלוכה נעצרת, בעל הפאב מוציא לילדים שק ממתקים, ואתה מסתכל איך מייזי מושיטה יד לתוך השק בלי לשחרר את הפנס. בעל הפאב שואל של מי הכוכב העקום, ומייזי אומרת שלה, מיוחד, ומקבלת ממתק נוסף. אתה עומד ליד דלת הפאב עם פיינט שמישהו תחב לך ליד ומצלם אותה, ובתמונה היא צוחקת, ואתה שולח אותה לאסדה, לאמא שלה, בלי כיתוב. התשובה מגיעה אחרי ארבעים דקות, כשיש שם קליטה: "לא ראיתי אותה כזאת שמחה מאז הקיץ".

חוזרים באותה סמטה. ליד הבית האחרון היא פונה, ובמקום הזה גדר החיה משמאל נקטעת, ומאחוריה נפתח שדה. הוא שחור, בלי אור אחד עד האופק, שם מעל הגבעות עומד זוהר חלש מהכביש המהיר, ועולה ממנו ריח של אדמה רטובה, אותה אדמה שהריחה במטבח מהשבבים הוורודים. הילדים שרים על הנר והאור. מייזי לידך שרה גם היא, אתה שומע את הקול שלה ליד המרפק שלך, דק וקצת צרוד בסוף הערב.

בשורה על אדם וחוה השיר נקטע. כל הקולות משתתקים בבת אחת, על אותה הברה, כל הילדים וכל ההורים, ובסמטה נעשה כל כך שקט שאתה שומע איך הנרות מפצפצים בתוך הסלקים ואיך מטפטף מגדר החיה. האורות מפסיקים להתנדנד. אתה רואה שכולם עומדים ומסתכלים לאותו כיוון, אל השדה, ואלה שמלפנים הפנו אליך פנים ורודות מאור הנרות ושותקים.

ובשקט הזה, מהחושך שמעבר לפרצה בגדר, מהשדה השחור, הקול של מייזי משלים את השורה. דק, קצת צרוד, עם אותה טעות שעשתה בסיבוב השלישי, כששרה "לא יאמינו לעולם" במקום "לא היו מאמינים". הילדה לידך שותקת. אתה מרגיש את האצבעות שלה בכף היד שלך, יבשות וקרות, והיא לא שרה, הפה שלה סגור, אתה מסתכל עליה מלמעלה ורואה את זה.

אחר כך מישהו מלפנים צוחק, אחד המבוגרים אומר "נו, קדימה, הולכים, הולכים", השיר מתחיל מחדש מהשורה הראשונה, האורות מתנדנדים ונעלמים מעבר לעיקול. אף אחד מהשכנים לא מסתכל עליך. מייוויס עומדת ליד הבית האחרון, בלי פנס, ומסתכלת על הילדה שאתה מחזיק ביד, ולא אומרת כלום.

אתה לא הולך לשדה. אתה מחזיק את היד חזק יותר והולך הביתה.

בבית אתה מרתיח מים בקומקום ומדליק את כל המנורות. מייזי יושבת על הספה מתחת לשמיכה ואוכלת את הממתקים מהפאב, אחד אחד, פותחת בזהירות את העטיפות ומקפלת אותן לריבועים. אתה רוחץ לה ידיים מעל הכיור, והידיים שלה יבשות, יבשות לגמרי, אף שכל הערב החזיקה סלק רטוב, ויש להן ריח של קור ושל אדמה, והריח נשאר גם כשאתה משפשף אותן בפעם השנייה בסבון לבנדר. היא נותנת לך לעשות את זה ומסתכלת עליך.

אתה שואל אותה על בריסטול, בזהירות, כבדרך אגב, והיא זוכרת הכול: איך קוראים למורה, מה הקוד של השער בבית, שהחתול של השכנה מפחד מהשואב. אתה שואל אם היא זוכרת איך גילפתם את הכוכב. היא חושבת ואומרת שלא. אומרת שהכוכב כבר היה.

הפאנקי עומד על אדן החלון. אתה מכבה את הנר באחת עשרה. בחצות, כשאתה יורד לשתות מים, הנר דולק, ישר וגבוה, באותו אורך שהיה בערב במטבח.

בבוקר היא אוכלת דייסת שיבולת שועל, שתמיד שנאה, אוכלת את כל הקערה ואומרת תודה, ואתה עומד ליד הכיריים עם הכף ולא יודע מה להגיד. בלילה נכנסת אליה פעמיים, ובשתי הפעמים היא ישנה על הגב, ישרה, הידיים מעל השמיכה, ובבית, כמה שאתה זוכר, היא ישנה מכורבלת, הפנים בכרית, ובעטה את השמיכה לרצפה.

בשלושים בחודש אחר הצהריים אתה הולך לבד אל מייוויס מעבר לכביש. מייזי נשארת לצייר ליד השולחן, ואתה נועל אותה בבית, אף שאף פעם לא נעלת אותה. מייוויס עומדת ליד הדוכן עם הביצים, וכשאתה שואל מה זה "כמעט כולם", היא מסדרת את התבניות הרבה זמן. אחר כך היא אומרת שאת אלה שחיפשו בשדה עד הזריחה מצאו, ואת אלה שאף אחד לא הלך אחריהם, הנשים אספו הביתה מהדרך, והם היו בעלים טובים מאוד, שקטים, ולא נגעו בטיפה יותר. "כל עוד שרים שם, עוד אפשר ללכת", היא אומרת ומושיטה לך תבנית ביצים שלא שילמת עליה.

בשלושים ואחד מייזי שואלת מהבוקר אם תלכו גם הערב. האלווין, היא אומרת, כל הכפר הולך מבית לבית, וצריך לקחת את הפאנקי ולתת את האור. אתה שואל למי לתת. היא מושכת בכתפיים ואומרת שככה צריך, שאמרו לה.

אתה אומר "לא". אתה אומר שתישארו בבית, תראו סרט, תדליקו את האח ותזמינו פיצה מיוביל, והיא מסכימה מיד, בלי ויכוח, באותה צייתנות חלקה שבה נתנה לך לרחוץ לה ידיים. כל הערב ילדים בתחפושות דופקים בדלת, ואתה לא פותח, מכבה את האור במבואה, יושב איתה על הספה ורואה סרט מצויר שהיא כבר ראתה. היא צוחקת במקומות הנכונים. אתה מסתכל עליה ומבין שאתה לא זוכר איך היא צחקה פעם, אף פעם לא שמת לב. בטלפון יש לך סרטון מאוגוסט, החוף בווסטון, היא בורחת מגל וצווחת. אתה מפעיל אותו בלי קול, אחר כך עם קול, חלש מאוד, מכסה את הרמקול בכף היד. מייזי מסובבת את הראש אל הצווחה ומסתכלת על המסך ברוגע ובסקרנות.

"זאת אני?" היא שואלת.

בסביבות חצות שרים בשדה שמעבר לכפר. מרחוק, דק, קול אחד, בלי ריקוע, אותו שיר, עם השורה "לא יאמינו לעולם". אתה קם, ניגש לדלת ובודק את המנעול, אף שנעלת אותו כבר בתשע. מייוויס אמרה: כל עוד שרים שם, עוד אפשר ללכת. אתה עומד במבואה, היד על הידית, ולא פותח. אתה אומר לעצמך שזו הרוח וילדה של מישהו אחר שלא השכיבו לישון, שבגיל שמונה הקולות של כל הילדים דומים. אתה חושב על זאת שישנה למעלה, על איך שהיא נותנת לך יד ברחוב, לא מתווכחת, אוכלת דייסה וצוחקת במקומות הנכונים. אתה חושב גם על זה שמחר בשתיים תעמוד איתה על הרציף, ואמא שלה, שבמשך שלושה שבועות ראתה אותה רק בטאבלט, תרד מהקרון, תכרע מולה ותסתכל לה בפנים. את הידית אתה משחרר כשהשיר נגמר. מייזי ישנה למעלה. הנר על אדן החלון דולק.

בבוקר האחד בנובמבר אתה פותח את הדלת כדי לקחת את החלב שהחוואי משאיר, ועל המדרגה ליד הבקבוק עומד פאנקי שני. אותו סלק, ורוד כהה, עם אדמה על הצד, ועליו מגולף אותו כוכב, עקום, עם קרן ארוכה שמתעקלת למטה, הקרן שאתה בעצמך עיקמת בתנועת סכין לא מדויקת במטבח של מייוויס. מבפנים עולה ריח של שעווה ושל קור. אתה מרים אותו בחוט ומציץ פנימה דרך הכוכב.

הנר בתוכו נשרף עד הסוף.