השביל

השביל הופיע בלילה שבו ירד הכפור הראשון. באותה שנה הכפור ירד מוקדם, בשביעי באוקטובר, כשהתפוחים הצהובים מהזן המאוחר שינאנו גולד עוד היו תלויים על הענפים ועוד לא הגיע זמן לקטוף אותם. קיוקו יצאה למרפסת בחמש וחצי, כמו שיצאה כל בוקר כבר עשרים שנה, עם תרמוס של תה שעורה ובמעיל הישן של בעלה מעל כותונת הלילה. מטע התפוחים שירשה מאביה ירד מהבית בשלוש טרסות אל דרך הכפר, ומעבר לדרך אל נהר צ'יקומה, שמעליו עמד ערפל. כל הדשא בין השורות היה לבן מכפור, אחיד ופרוותי, ורק פס כהה אחד עבר דרכו, מהשער התחתון אל השורה השביעית.

קיוקו הניחה את התרמוס על המעקה, במקום שבו הצבע התקלף בעיגול בדיוק בגודל התחתית, והסתכלה הרבה זמן. מי שהלך פעם בבוקר על דשא מכוסה כפור יודע שהעקבות נשארים ירוקים כהים ורטובים, ומחזיקים עד שהשמש ממיסה את הכפור. הפס התחיל בשער התחתון, זה שיוצא אל הדרך, עבר לאורך השורה השביעית, צר, ברוחב כף רגל אחת, ונגמר בעץ האחרון לפני הגדר. זה היה עץ תפוח זקן מהזן פוג'י. אביה נטע אותו בשנה שבה נולדה קיוקו. היא ובעלה, יאסוהירו, לא עקרו אותו רק מפני שהוא עדיין נתן את התפוחים המתוקים ביותר במדרון.

קיוקו נעלה את מגפי הגומי, שתמיד עמדו ליד הדלת עם החרטומים אל הקיר, וירדה למטע. ליד הגזע הסתובבו העקבות במעגל צפוף, במקום אחד, והדשא שם היה רמוס עד האדמה. כך נראה מקום שבו אדם עומד הרבה זמן ומחכה. משם חזר השביל באותה דרך אל השער. קיוקו הלכה בו, הניחה את רגליה בעקבות הזרים, וספרה מאה וארבעים צעדים עד העץ ומאה וארבעים בחזרה. היא החליטה שאחד הפועלים העונתיים של השכן קיצר דרך אל האוטובוס. אבל אוטובוס לא עבר בדרך הזאת כבר חמש שנים. וחוץ מזה, השער היה סגור בלולאת תיל שקיוקו עצמה סובבה כל ערב, ובבוקר הלולאה הייתה מסובבת בדיוק כמו שהיא רגילה, שלושה סיבובים.

יאסוהירו קם בשבע, כשהכפור כבר נמס, ולא ראה כלום. הפס הכהה ליד השורה השביעית החזיק הכי הרבה זמן, כי שם נופל הצל של הגדר, אבל עד שבע נעלם גם הוא. בארוחת הבוקר דיבר יאסוהירו על מחירי התפוחים ועל כך שצריך להתקשר לקואופרטיב בעניין הארגזים, וקיוקו לא אמרה לו מילה.

בערב היא סובבה את הלולאה בשער כמו תמיד, שלושה סיבובים, ומעליה הצמידה אטב כביסה אדום. בבוקר השביל שוב עבר דרך הדשא הלבן, והאטב היה תלוי בדיוק במקום שבו קיוקו השאירה אותו. אז החליטה קיוקו שתגלה בעצמה מי מסתובב במטע שלה, ושתגלה את זה לפני בעלה.

השביל הופיע כל בוקר שהיה בו כפור. לילה אחד ירד גשם, ובבוקר הדשא היה סתם רטוב, בלי עקבות. קיוקו עמדה במרפסת עם התה שהתקרר ולא הבינה למה צר לה כל כך. למחרת שוב ירד כפור, והפס שוב עבר דרך הלבן, אותו פס, עם אותו מעגל רמוס מתחת לפוג'י הזקן. כל בוקר, בזמן שיאסוהירו ישן, קיוקו הלכה בשביל במגפיים שלה. כשהוא קם, הכפור כבר נמס, והעקבות שלה והעקבות הזרים נהיו אותו דשא רטוב.

בערבים יאסוהירו צפה בבייסבול בלי קול, כי לא אהב את השדרנים. קיוקו ישבה לידו עם התפירה והסתכלה בחלון החשוך, שבו השתקפו המנורה ושניהם על הספה. היא התחילה ללכת לישון מוקדם יותר, כדי שהבוקר יבוא מהר יותר. כשיצאה למרפסת, הדבר הראשון שחיפשה בעיניים היה השורה השביעית, ובימים שהפס היה שם, העבודה הלכה לה בקלות והיא זמזמה. פעם אחת יאסוהירו שאל אותה למה היא מחייכת, וקיוקו אמרה שהתפוחים השנה טובים.

את השכן, הזקן האטורי, היא שאלה מעבר לגדר אם ראה מישהו בדרך בלילה. האטורי היה כבד שמיעה. הוא שם כף יד מאחורי האוזן וביקש שתחזור על השאלה פעמיים. אחר כך אמר שבלילה הוא ישן, בחמש בבוקר הוא מדליק את הרדיו, ועד חמש אין בשבילו אף אחד בעולם. קיוקו הלכה לאורך הגדר בתחתית המטע ולא מצאה שום חור ושום דשא רמוס מבחוץ. העקבות הזרים התחילו בשער, מבפנים.

בסביבות העשרים באוקטובר התחילו לקטוף את השינאנו גולד. קיוקו ובעלה עבדו יחד עם שלושה סטודנטים שהקואופרטיב שלח לשבועיים. קיוקו עמדה על סולם בשורה השביעית, עם סל קלוע תלוי על רצועה במותן, והסתכלה למטה על הגזע העקום של הפוג'י הזקן ועל המעגל הרמוס סביב השורשים. מזמן אסרה על עצמה להיזכר, ובכל זאת נזכרה. בגיל שש עשרה הייתה באה אל העץ הזה בערבים, דרך השער התחתון, בזמן שאביה צפה בטלוויזיה בבית. מתחת לעץ חיכה לה בן כיתתה, סייג'י קינושיטה. הוא עמד ליד הגזע, העביר את משקלו מרגל לרגל ועישן סיגריות שגנב מאחיו הגדול.

יום אחד אמר סייג'י שאחרי בית הספר הוא נוסע לטוקיו ושהיא תיסע איתו. קיוקו לא נסעה. אביה היה חולה, ולא היה למי להשאיר את המטע. היא למדה בבית ספר לחקלאות באואדה הסמוכה, ושש שנים אחר כך נישאה ליאסוהירו, שעבד אז בקואופרטיב ובא אל אביה לספור את היבול. יצאו לה חיים טובים. קיוקו אף פעם לא אמרה לאיש שהיא מתחרטת על משהו, וגם לעצמה לא אמרה.

הסטודנטים נסעו, ובמטע נשארו רק עצי הפוג'י, אדומים וכבדים, כי אותם קוטפים מאוחר יותר. השביל הופיע כל בוקר.

בשבת נסעה קיוקו לסופרמרקט שליד הכביש הראשי. בקופה ישבה נאצוקו, שלמדה איתה באותה כיתה, עגלגלה ורעשנית, עם משקפיים תלויים על שרוך. בזמן שהעבירה בסורק את הטופו ואת אבקת הכביסה, אמרה נאצוקו בדרך אגב:

"סייג'י קינושיטה חזר, את יודעת. זוכרת אותו?"

קיוקו הנהנה. נאצוקו המשיכה לדבר ולא הרימה עיניים מהסורק. סייג'י התגרש, אשתו והילדים נשארו בטוקיו, והוא עצמו בא לסאקו, העיר השכנה, כדי לטפל באביו. לזקן קינושיטה שותקה יד אחרי שבץ.

"אבל הוא פה לא להרבה זמן," אמרה נאצוקו. "בשבת, בשלושים ואחד, הוא לוקח את אבא שלו לבית אבות בנגאנו וחוזר לטוקיו. את הבית הם מוכרים. ראיתי אותו בבית המרקחת, הוא כולו לבן, אבל אפשר לזהות." היא הסתכלה על קיוקו מעל המשקפיים. "אתם הייתם חברים, נכון?"

קיוקו אמרה שזה היה מזמן ויצאה בלי לקחת את העודף. במכונית ישבה הרבה זמן ולא הניעה את המנוע. עד שבת נשאר שבוע, ברדיו הבטיחו כפור כמעט כל בוקר, ומסאקו עד הדרך שלהם היו עשרים דקות נסיעה.

הביתה נסעה דרך סאקו, אף שזה היה עיקוף, ועברה ליד בית משפחת קינושיטה שליד מסילת הרכבת. את הבית הזה זכרה עוד מבית הספר: היא וסייג'י היו רוכבים לשם על אופניים. את הגג החליפו בפח כחול, וליד השער חנתה מכונית קטנה אפורה. קיוקו לא האטה. היא הסתכלה על הבית רק במראה, עד שנעלם מאחורי העיקול.

בערב קיוקו הסתכלה הרבה זמן מהחלון על המטע החשוך ועל השער. היה צריך לספר ליאסוהירו שמישהו מסתובב במטע, להזמין משטרה, לתלות מנעול על השער. קיוקו לא עשתה שום דבר מזה. בלילה התעוררה קצת אחרי שלוש, הלב שלה דפק, והיא שכבה והקשיבה לנשימות של בעלה לידה. היא לא קמה אל החלון, כי פחדה להבריח את מי שמסתובב שם. בבוקר השביל היה טרי וכהה, לאורך כל המטע.

בלילה הבא כיוונה קיוקו שעון מעורר לארבע. בלי להדליק אור הלכה לחדר האמבטיה ומרחה על השפתיים שפתון אדום, שקנתה פעם לחתונה של בת של חברה ומאז לא השתמשה בו. מהמראה הסתכלה עליה אישה בת ארבעים ושבע, עם שפתיים אדומות וקווצה אפורה מעל האוזן, והלחיים של קיוקו בערו. היא ניגבה את השפתון במגבת, חזרה למיטה ושכבה ערה עד הזריחה.

בבוקר, מתחת לפוג'י הזקן, בדשא הרמוס, מצאה שפופרת שפתון מוזהבת וזולה, עם אותיות מחוקות למחצה. השפתון בתוכה היה שזיפי כהה, צבע שקיוקו אף פעם לא שמה. בערב, כשיאסוהירו הלך להתרחץ, פתחה קיוקו את השפופרת והסתכלה הרבה זמן על המקל השזיפי, שהיה שחוק באלכסון משפתיים של מישהי אחרת. אחר כך סגרה אותו והחביאה בקופסת החוטים.

בשלושים באוקטובר אמרו ברדיו כבר מהבוקר שהיום יום האהבה הראשונה. בדיוק לפני מאה ושלושים שנה פרסם המשורר טוסון את השיר "אהבה ראשונה", על נערה מתחת לעץ תפוח. בעיירה שלמרגלות ההר, שבה טוסון לימד פעם, עורכים לכבוד היום ערב קריאה. קיוקו שמעה את הרדיו מהבית השכן: הזקן האטורי הדליק אותו בחמש בבוקר בעוצמה מלאה. קיוקו עצמה כבר עמדה אז מתחת לפוג'י הזקן.

היא יצאה לשם בארבע וחצי, בחושך, במעיל של בעלה ובמגפיים, והשאירה על הדשא הלבן שביל משלה, ליד השביל הזר. את הלולאה בשער סובבה בערב רק פעם אחת, כדי שיהיה קל לפתוח אותה מהדרך. שפתון לא מרחה. קיוקו עמדה ליד הגזע, על המעגל הרמוס, וחיכתה. אחרי זמן מה שמה לב שהיא מעבירה את משקלה מרגל לרגל, במקום אחד, ועצרה. אחר כך התחילה שוב, כי האצבעות ברגליים קפאו.

הכפור באותו בוקר היה חזק. הדשא חרק מתחת למגפיים, על הענפים צמחו מחטים לבנות של כפור, ובתוך כל הלבן הזה היו תלויים התפוחים האדומים, כבדים, עם כפור על הצדדים. הערפל מעל צ'יקומה התחיל להוורוד. ברדיו של האטורי קול של אישה קרא את השיר. בשיר בחור צעיר רואה נערה מתחת לעץ תפוח. השיער שלה אסוף בפעם הראשונה כמו של אישה בוגרת, עם מסרק, והיא מושיטה לו תפוח. קיוקו זכרה את השורות מבית הספר, כולם למדו אותן בעל פה. בבית השלישי הרדיו השתתק, נקטע באמצע מילה. קיוקו עמדה בשקט וחשבה על הבית האחרון, זה שבו מתחת לעץ התפוח נרמס שביל מעצמו, והנערה שואלת מי היה הראשון שהלך בו.

ברבע לשש עצרה מכונית בדרך, ליד השער התחתון. זו הייתה מכונית קטנה אפורה, אותה אחת שחנתה ליד השער בסאקו. הפנסים כבו, דלת נטרקה. מהמכונית יצא גבר במעיל כהה, אפור שיער וכפוף, ונעצר ליד השער. הוא הסתכל על המטע, על הדשא הלבן ועל השביל הכהה שהתחיל ליד רגליו ועבר לאורך השורה השביעית. קיוקו זיהתה את סייג'י לפי הדרך שבה עמד, מעביר את משקלו מרגל לרגל. סייג'י פתח את לולאת התיל ונכנס למטע.

הוא הלך בשביל לאט, הסתכל על הרגליים, ואחרי שלושים צעדים בערך הרים את הראש וראה אותה. סייג'י נעצר. קיוקו התרחקה מהגזע וצעדה צעד לקראתו, ורצתה לקרוא בשמו, אבל שתקה, כי ראתה את הפנים שלו. הפנים היו אפורות, הזדקנו בבת אחת, הפה פתוח למחצה, וסייג'י הסתכל עליה בלי למצמץ, גם כשכמעט מעד בקצה השביל.

"את עדיין כאן," אמר בשקט, לעצמו. הוא הסתכל עליה כמו שהיא הסתכלה שלושה שבועות על השביל הזה.

אחר כך סייג'י נסוג. הוא הלך אחורה בלי להפנות אליה את הגב, עד השער ממש, ורק שם הסתובב ורץ אל המכונית. הוא רץ במגושם, בריצה של זקן, והחליק על הכפור. המכונית הותנעה בניסיון השני ונסעה לכיוון סאקו. קיוקו עמדה מתחת לעץ עד שקול המנוע גווע לגמרי, ורק אז שמה לב שהיא מחזיקה ביד תפוח. היא קטפה אותו מענף נמוך ולא זכרה מתי.

יאסוהירו היה במטבח כשקיוקו חזרה. הוא עמד ליד הכיריים בגופייה ומזג תה לשתי כוסות, אף שבדרך כלל קם בשבע, ואת התה מזגה היא. הוא הניח לפניה כוס, התיישב מולה ובמשך זמן מה הסתכל איך היא מחממת עליה את הידיים. קיוקו הניחה את התפוח על השולחן בין הכוסות, והוא שכב שם והפשיר, והכפור בצד אחד שלו החשיך ונמס.

"למה את יוצאת בלילות?" שאל יאסוהירו ברוגע, באותו טון שבו שאל אם התקשרה לקואופרטיב בעניין הארגזים. "כבר שבועיים. את קמה בשלוש, מתלבשת, יוצאת מהשער של הבית אל הדרך והולכת למטה, אל השער התחתון. אחרי שעה את חוזרת ונשכבת. חשבתי שאת לא מצליחה לישון, הגיל, אצל אמא שלי זה היה ככה. לא רציתי לשאול."

קיוקו הסתכלה על המגפיים שלה ליד הדלת. הם עמדו שם רטובים, עם עלי דשא דבוקים. כל בוקר מצאה אותם רטובים, וכל בוקר חשבה שהרטיבה אותם בטיול הבוקר שלה לאורך השביל. היא נזכרה בלולאה בשער, מסובבת שלושה סיבובים, כמו שרק היא מסובבת, ובאטב האדום, שאף אחד חוץ ממנה לא נגע בו. היא רצתה להגיד לבעלה שהיא לא זוכרת שום דבר מזה. שהשביל היה במטע כבר בשביעי, בלילה הראשון ממש, שבוע לפני השבועיים שהוא מדבר עליהם. היא רצתה לספר על סייג'י, על השפתון, על מאה וארבעים הצעדים. קיוקו לגמה מהתה ואמרה שזה נכון, היא לא מצליחה לישון, זה בטח הגיל.

אחר הצהריים קטפו את הפוג'י בטרסה העליונה. קיוקו הגישה לבעלה סלים ריקים וצחקה מהבדיחות שלו. בפוג'י הזקן בשורה השביעית לא נגעו, אותו תמיד קטפו אחרון. בסביבות ארבע, כשהשמש שקעה מאחורי ההר והמטע הכחיל בבת אחת, נסעה לאט בדרך למטה מכונית קטנה אפורה ולא עצרה. קיוקו עמדה עם סל והסתכלה אחריה, עד שיאסוהירו קרא לה בפעם השנייה.

בערב ירדה קיוקו אל השער התחתון, אחזה בתיל ולא סובבה אותו, רק הניחה את הלולאה על העמוד. את המגפיים העמידה ליד הדלת עם החרטומים החוצה, אל היציאה, כמו שמעמידים אותם כשמתכוננים לצאת למטע מוקדם בבוקר. אחר כך נשכבה ונרדמה מיד, כמו שלא נרדמה כבר שנים.

בבוקר יצאה למרפסת עם התרמוס. על הכפור היו שני שבילים, אחד מהמרפסת, ואחד מהשער התחתון, ושניהם הובילו אל השורה השביעית. בדרך ליד השער נראו סימני צמיגים כהים. המגפיים עמדו ליד הדלת יבשים, החרטומים אל הקיר.