מספר שבע

17:58. שעתיים עד סוף המבצע

בארב נובאק מעמידה על דלפק הקבלה שתי דלעות פלסטיק עם נורות על סוללות, כי אש גלויה אסורה במוסד רפואי. לידן היא מעמידה את השלט שטיילור, פקידת הקבלה, הדפיסה בצהריים: שיקוף רנטגן חינם לממתקי ליל כל הקדושים, משש עד שמונה, תביאו את השקיות. בחניה כבר נדלקו הפנסים. במיין סטריט, ליד דלתות הזכוכית של מוקד הרפואה הדחופה "ואלי אקספרס קר", עוברים הילדים הראשונים בתחפושות: נסיכות, שלדים, פעוט בתחפושת של דינוזאור ירוק שאבא שלו מחזיק אותו ברצועת ילדים.

בארב היא טכנאית רנטגן. כבר עשרים ותשע שנה היא מצלמת אנשים, ותשע שנים היא מצלמת גם ממתקים, מאז שהחברה האם החליטה שזה פרסום טוב. כל שנה בארב חושבת שזו הפעם האחרונה, וכל שנה היא נרשמת למשמרת הזאת בעצמה. הבן הבוגר שלה בפיטסבורג קורא לזה היריד הקטן של אמא. היא אוהבת כשהילדים מסתכלים במסך, רואים את הממתקים שלהם מבפנים, אפורים ושקופים, ושואלים אם רואים שם את השוקולד. בארב עונה כל פעם שלרנטגן לא אכפת משוקולד, מעניינת אותו רק מתכת. זו האמת. רעל וכדורים לא נראים בשיקוף, ומהם ההורים מפחדים באמת, ובכל זאת בארב עומדת ליד השולחן הזה שעתיים כל שנה.

פריה ראמאן, אחות מוסמכת מומחית ואחראית המשמרת, עוברת עם כוס קפה. היא מספרת שבשנה שעברה, במשך כל הערב, מצאו מהדק משרדי אחד ושן חלב אחת בתוך תפוח בקרמל. השן הייתה של אותה ילדה שהביאה את השקית: היא נפלה לה כשנגסה בתפוח. פריה ממהרת, בבית מחכים לה שני ילדים בתחפושות של דבורים, ובשמונה היא לוקחת אותם לאסוף ממתקים אצל השכנים. בארב אומרת שהיא מכירה את הסיפור, היא עצמה צילמה את השיקוף ההוא.

18:20. נשארו שעה וארבעים

התור משתרע מהדלת עד מתקן המים. בארב לוקחת שקית מילדה בתחפושת של דבורה, בת שש, עם מחושים על קשת, ומניחה את השקית על השולחן שטוחה. היא מיישרת אותה בכף היד כדי שהממתקים לא יהיו בשתי שכבות, כי שתי שכבות יוצאות בשיקוף כמו דייסה, והולכת אל מאחורי המחיצה. קליק, ואחרי שנייה על המסך פיזור אפור: חטיפי שוקולד, סוכריות על מקל, דובוני גומי בעטיפות, מלבנים לבנים של נייר כסף. בחטיף ליד הקצה השמאלי שוכבת מחט.

המחט דקה ובהירה, כארבעה סנטימטרים, עם חור בקצה אחד, והיא נראית כל כך ברור שבארב חושבת בהתחלה שזו שריטה על הגלאי. היא אומרת לילדה ולאמא שלה שהיא תסתכל מקרוב, יוצאת אל השולחן, לוקחת את החטיף בכפפות וחותכת אותו לאורך באזמל. נוגט, בוטנים, שוקולד, שום דבר חוץ מזה. בארב חותכת את החטיף לרוחב לחמש חתיכות ומשטחת כל אחת באצבע. אין מחט.

היא מצלמת את השקית בפעם השנייה, הפעם בלי החטיף. עכשיו המחט שוכבת בממתק אחר, בביצת שוקולד עטופה בנייר כסף ליד הקצה הימני, החור כלפי מעלה.

בארב עומדת ומסתכלת במסך עד שהאמא של הילדה קוראת לה. בארב אומרת שהמכשיר משתולל היום, זה ארטיפקט, זה קורה כשהגלאי מתחמם, ומחזירה את השקית. אחר כך היא שואלת איפה הן אספו ממתקים, סתם כדי לדעת, והקול שלה יוצא שקט, קול של עבודה. הילדה אומרת שברידג' סטריט, כי שם נותנים גדולים.

18:44. נשארו שעה ושש עשרה דקות

במרסר ברידג' יש רק רידג' סטריט אחד. הוא עולה במעלה הגבעה מכנסיית הדוויג הקדושה ונגמר במבוי סתום ליד המוסכים הישנים. בארב גדלה ברחוב הזה, בבית מספר אחת עשרה, שאמא שלה מכרה בתשעים. ברידג' סטריט היא לא הייתה כבר עשרים שנה, והיא עוקפת אותו דרך שדרת מילר, אף שזה ארוך יותר. למה, את זה בארב מזמן לא שואלת את עצמה.

כרית הסיכות של אמא שלה עדיין שוכבת אצל בארב בבית, במגירה של שולחן התפירה, שהיא לא פתחה מאז ההלוויה. הכרית תפורה בצורת עגבנייה, מבד לבד אדום שדהה לוורוד, עם עוקץ ירוק, ותקועות בה מחטים, שאמא שלה סידרה בקפידה לפי מספרים.

בארב מצלמת את השקית הבאה, ועוד אחת, ועוד שמונה, וכולן נקיות. אחר כך ילד במסכה של שוער הוקי מניח על השולחן ציפית, מלאה ממתקים עד חציה. בשיקוף המחט שוכבת בסוכרייה על מקל, בתוך הכדור הקשה, איפה שהיא לא יכולה להיות בשום אופן. בארב שואלת איפה הוא אסף, והילד אומר שהתחיל ברידג' סטריט, כי שם הבתים צפופים ואפשר לעבור עליהם מהר.

הפעם בארב לא חותכת את הסוכרייה. היא מסובבת את המגש בתשעים מעלות, כך שהציפית שוכבת לרוחב, ומצלמת שוב. עכשיו המחט בטופי. בארב מסובבת את המגש עוד פעם, והמחט עוברת לסוכריית ג'לי. אז היא שופכת את הממתקים מהציפית על השולחן ושואלת את הילד מה קיבל באיזה בית. הוא לא זוכר הכול, אבל את הסוכרייה על מקל, את הטופי ואת הג'לי הוא זוכר. את שלושתם נתנו בבית אחד, ממש בראש הרחוב, איפה שהדלעת במרפסת עטופה בשרשרת נורות. בארב מכירה את הבית הזה.

19:05. נשארו חמישים וחמש דקות

עד שבע יש לה שש שקיות עם מחט מתוך ארבעים, ובכל אחת המחט נמצאת במשהו שנתנו בראש רידג' סטריט. טיילור, פקידת הקבלה בת התשע עשרה עם עגיל בגבה, מנהלת את הדף של המרפאה בקבוצת ההורים של מרסר ברידג', וכל חצי שעה היא כותבת שם שהכול נקי, תבואו, מחכים לכם. משעמם לה, והיא מקריאה לבארב את התגובות בקול, כי היא חושבת שזה יצחיק את בארב.

מישהו כותב ששמע שבמרפאה במיין סטריט מצאו משהו. מישהו שואל באיזה רחוב. מישהו כותב שאמא שלו סיפרה לו איך בשמונים ושתיים זקנה אחת ברידג' סטריט תקעה מחטים בפופקורן, וכתבו על זה בעיתון. מישהו שואל באיזה בית היא גרה, ומישהו כותב את המספר: שמונה עשרה. טיילור אומרת שזה, נדמה לה, הבית של משפחת קובלצ'יק, יש להם תינוק, ועם הבת הגדולה שלהם היא למדה בבית הספר.

"אל תכתבי שום דבר על המרפאה חוץ משעות הפתיחה," אומרת בארב.

"אני לא כותבת," עונה טיילור, נעלבת.

את שנת שמונים ושתיים בארב זוכרת יותר טוב מהשבוע שעבר. בספטמבר באותה שנה מישהו בשיקגו הרעיל כדורים בבית מרקחת, וכל הסתיו אמרו בטלוויזיה שבליל כל הקדושים ימותו ילדים. המורה בכיתה ח' הראתה להם תמונה של סכין גילוח בתוך תפוח. בארב הייתה בת שלוש עשרה. ממש בראש רידג' סטריט, בבית שמונה עשרה, גרה גברת דומברובסקי, אלמנה בודדה במעיל צמר ארוך שלבשה בכל מזג אוויר, עם מטפחת על הראש. כל שנה הכינה בעצמה לילדים כדורי פופקורן עטופים בנייר שעווה. אמא של בארב לא אהבה את גברת דומברובסקי, כי האלמנה לא הלכה לכנסיית הדוויג הקדושה.

בליל כל הקדושים של שמונים ושתיים בארב שלפה מהעגבנייה של אמא שלה מחט אחת, תקעה אותה בכדור הפופקורן שגברת דומברובסקי נתנה לה, ובארוחת הערב צעקה שנדקרה. אחר כך היו שוטר במטבח, תמונה בעיתון שבה בארב מחזיקה את הכדור, והמורה שהעמידה אותה מול הכיתה. את החלונות של גברת דומברובסקי רגמו בביצים, ואל השער שלה אף אחד כבר לא ניגש. היא מתה בתשעים ושלוש, ולא מצאו אותה מיד.

19:23. נשארו שלושים ושבע דקות

פריה מציצה מאחורי המחיצה ושואלת מה קרה למכשיר ולמה התור כבר עד הרחוב. בארב מראה לה את השיקוף. פריה מסתכלת הרבה זמן ואומרת שזה נראה כמו פגם בגלאי, פיקסלים מתים בקו אחד. זה קורה, מחר צריך לכתוב לטכנאים, ואת השקיות צריך להחזיר בכל מקרה, הרי בממתקים עצמם אין כלום, בארב חתכה.

"תסתכלי על החור," אומרת בארב.

פריה שואלת איזה חור: בשיקוף היא רואה רק פס בהיר. בארב רואה את החור בכל שיקוף, אליפסה קטנה וכהה בקצה, כמו במחטים שאמא שלה השחילה בהן חוט ליד החלון, בעיניים מצומצמות, עם קצה החוט בין השיניים.

התור מתקדם. בארב מצלמת, מחזירה, מצלמת. הילדה הדבורה באה בפעם השנייה, עם אותה שקית ועם אמא שלה, שמניחה את השקית על השולחן ואומרת רק: "תצלמי שוב, בבקשה." בארב מצלמת. המחט שוכבת ליד הקצה הימני, בתולעת גומי, ובחור שלה מושחל חוט שלא היה שם בפעם הראשונה.

19:40. נשארו עשרים דקות

מהמסדרון עולה ריח של קרמל: אחד ההורים הביא לאחיות תפוחים בקרמל מהיריד. בארב מצלמת את השקית של ילד בתחפושת של אסטרונאוט, נקייה, ואחריה את השקית של שני תאומים בגלימות זהות, גם נקייה. הכתפיים שלה כואבות כמו שכאבו בשנה הראשונה לעבודה, כשעוד לא ידעה לעמוד נכון ליד השולחן. בתור עומדת אישה בלי ילד ובלי שקית, במעיל צמר ארוך שחם מדי למזג האוויר, עם שיער אפור אסוף תחת מטפחת. בארב חושבת שזו סבתא של מישהו שמחכה לנכדים.

בארב פותחת במסך את השיקוף של התאומים, מגדילה ומחפשת. נקי. ואז היא שמה לב שהאישה במעיל עומדת מאחורי הכתף שלה ומסתכלת במסך, אף שלזרים אסור להיכנס אל מאחורי המחיצה. מהמעיל עולה ריח של נפטלין ופופקורן. בארב פותחת את הפה כדי לבקש ממנה לצאת, אבל האישה כבר יוצאת מאחורי המחיצה. בארב מסתובבת אל המסך כדי לסגור את השיקוף, ורואה בין שני מלבנים לבנים של נייר כסף, במקום שבו על המגש לא מונח כלום, תעלה כהה ודקה.

התעלה ישרה, כארבעה סנטימטרים, עם הרחבה סגלגלה בקצה אחד, איפה שלמחט יש חור. בשיקוף כל מה שמונח על המגש בהיר יותר ממקום ריק. התעלה הזאת כהה יותר מהריק. זה לא יכול לקרות, בארב יודעת את זה מהשנה הראשונה. קצה של נייר כסף יכול לתת הילה כהה, פס דק שמקיף את נייר הכסף לאורך קו המתאר. התעלה הזאת ישרה, עם חור בקצה, והיא שוכבת בין שני המלבנים ולא נוגעת באף אחד מהם. ובכל זאת בארב יוצאת אל השולחן. היא מזיזה את השקית ומעבירה אצבע בכפפה במקום שבו בשיקוף עברה התעלה. הפלסטיק חלק ושלם. בארב מצלמת את המגש הריק, והשיקוף אפור ואחיד. היא מחזירה את השקית בדיוק כמו ששכבה, מצלמת שוב, והתעלה שוב שם, בין נייר הכסף, באותו מקום.

תעלה כזאת נשארת בכרית ממולאת היטב כששולפים ממנה מחט. בערב ההוא בארב לקחה מהעגבנייה מחט מספר 7. מחטים כאלה אמא שלה תקעה ממש ליד העוקץ, כי בהן תפרה הכי הרבה, ואת האורך שלהן בארב מכירה יותר טוב מהאורך של האצבעות שלה. התאומים מחכים ליד השולחן, וכשהיא שואלת, אחד מהם אומר שהם הלכו רק בפולסקי סטריט, כי לרידג' סטריט אמא לא הרשתה להם ללכת הערב. בפולסקי סטריט גרה בארב עצמה.

בארב עוברת ליד התור אל דלתות הזכוכית ומסתכלת על מיין סטריט, ימינה ושמאלה. שלדים, נסיכות, אבא עם עגלה עטופה בשרשרת נורות, שני נערים במסכות זהות. אין אישה במעיל ארוך. טיילור אומרת שהיא לא זוכרת אף אחת כזאת, עברו פה הערב איזה מאתיים איש, ושואלת אם אולי זו הייתה סבתא של מישהו.

19:52. נשארו שמונה דקות

נשארו חמש השקיות האחרונות. בארב מצלמת את שלוש הראשונות, ובכל השלוש יש מחטים, כולן עם חוט, וכולן בממתקים מבית שמונה עשרה ברידג' סטריט, שבו גרה עכשיו משפחת קובלצ'יק עם התינוק. טיילור מקריאה שבקבוצה מישהו מציע ללכת לשם הערב אחרי שמונה, לראות איזה מין אנשים הם. מישהו אחר עונה שבסופר "וייס" מוכרים ביצים עד אחת עשרה.

בארב יוצאת מאחורי המחיצה. פריה אוספת את התיק, טיילור מכבה את המחשב בדלפק. בארב מדברת בקול רם, כך שגם האמא האחרונה בתור שומעת, זו עם הילד בתחפושת של צפרדע:

"בשמונים ושתיים את המחט בפופקורן תקעתי אני. הייתי בת שלוש עשרה. לגברת דומברובסקי אין שום קשר לזה, שום זקנה עם מחטים לא הייתה ברידג' סטריט, וגם למשפחת קובלצ'יק אין שום קשר. טיילור, תכתבי את זה בקבוצה. עכשיו, בשם המרפאה, עם שם המשפחה שלי."

טיילור מסתכלת על פריה, ופריה מהנהנת בשתיקה. טיילור מדליקה שוב את המחשב וכותבת, לאט, שואלת איך כותבים דומברובסקי, ובארב מאייתת לה אות אחרי אות. האמא בתור לוקחת את הצפרדעון שלה ביד ויוצאת בלי לחכות לשיקוף. בבת אחת משתחררים לבארב הכתפיים, הצוואר והגב, כל כך שהיא צריכה להישען על הדלפק. רק באצבע אחת, המורה, נשאר כאב מושך, מהקצה ועד המפרק האמצעי.

שתי השקיות האחרונות נקיות. בארב מצלמת כל אחת שלוש פעמים, מסובבת את המגש, ובשיקופים יש רק פיזור אפור, נייר כסף ועטיפות, אף פס בהיר. את השיקוף האחרון היא לא סוגרת הרבה זמן, מגדילה ממתק אחרי ממתק, ואין שם כלום.

20:00. סוף המבצע

פריה מכבה את האור בחדר הרנטגן ומניחה זרוע על הכתפיים של בארב. "את רואה, המכשיר התקרר," היא אומרת. "עם השאר נסתדר ביום שני. כל הכבוד לך. להנהלה אני לא אגיד כלום." היא רצה אל הדבורים שלה. טיילור אומרת שמתחת לפוסט כבר ארבעים תגובות ושואלת אם להקריא. בארב אומרת שלא צריך ושולחת אותה הביתה. את החדר היא תנעל בעצמה.

20:15

בארב מדליקה שוב את האור בחדר הרנטגן. הטלפון בתיק מזמזם, ובארב מוציאה אותו. טיילור כותבת לה בפרטי: "בארב, אל תקראי את הקבוצה. כותבים שם שגם אז המצאת הכול, וגם היום המצאת. מחקתי את הפוסט, אבל כבר העתיקו אותו. סליחה." בארב מניחה את הטלפון על השולחן, המסך כלפי מטה.

כל ערב, לפני שהיא מכבה את המכשיר, היא מצלמת את המגש הריק, וגם הערב השיקוף אפור ואחיד. האצבע עדיין כואבת. את עצמך לא מצלמים, את זה מלמדים ביום הראשון, ובעשרים ותשע שנה בארב לא עשתה את זה אף פעם. היא מורידה כפפה אחת, מניחה את כף היד על המגש ופורשת את האצבעות. היא נשארת ליד השולחן, בלי המחיצה, ולוחצת ביד השנייה על הכפתור שבקצה הכבל.

על המסך כף היד שלה, אפורה, והעצמות בהירות יותר מהרקמות שסביבן. באצבע המורה, לאורך העצם, שוכבת מחט, בהירה וישרה, והחור שלה ממש בקצה האצבע. כארבעה סנטימטרים, מספר שבע. בארב לוחצת באגודל על כרית האצבע. העור חם ושלם, ומתחתיו היא לא מרגישה כלום.

היא מכופפת את האצבע, מחזירה את היד אל המגש ומצלמת שוב. בשיקוף החדש האצבע מכופפת. המחט שוכבת בה ישרה, לרוחב הכיפוף.