החזרה

את הצנצנת מנובי סאד קסיושה ניגבה במפית וביקשה ממנה סליחה. כך היא עשתה מהיום הראשון שלה בעמדה, ובראגין לא העיר לה. גם הוא עצמו התרגל מזמן לדבר עם חבילות, רק בלב.

החבילה הגיעה בשבת, קצת אחרי שש בערב, שעה לפני סוף המשמרת. מכונת השיקוף הראתה זכוכית ומסה כתומה, חומר אורגני. מתחת לעיתון סרבי אפור הייתה צנצנת של ליטר דבש בהיר, ואת מכסה הפלסטיק הידקו בגומייה אדומה של בית מרקחת. הדבש נזל, והזכוכית הייתה דביקה מבחוץ.

"נזלה," אמרה קסיושה. "קוטובה מתקשרת למרכז המיון כבר פעם שלישית, אמא שלה הבטיחה לה דבש, נגד שיעול. לזאת דווקא מחכים, סטניסלב יוריביץ׳, מחר היא שוב תתקשר."

על התווית נכתב: הנמענת קוטובה ו. פ., מהעיר שלהם, רחוב ליד נמל הנהר, והשולחת קוטובה ז. י. מנובי סאד.

הדבש היה ביתי, בלי סימון, ואחרי הבדיקה הווטרינרית החבילה סומנה להחזרה לשולח. בראגין חתם על טופס ההחזרה בתור מפקח בכיר ולקח את הצנצנת למדף התחתון של כוננית ההחזרות, בין קופסה של פטריות מיובשות לבין צרור מכתבים שלא נפתחו. את שק ההחזרות קסיושה תסגור בחותם ביום שני בשבע בבוקר, ובתשע ייקחו אותו למוסקבה, למרכז חילופי הדואר הבינלאומי.

לפני חמש עשרה שנה הוא לקח מהכוננית הזאת צעיף אורנבורג מפוך. שלחו אותו מפינלנד, והנמען כבר עזב את הכתובת, וטוניה לובשת אותו עד היום. לאשתו הייתה מחלת ריאות עם שם ארוך, שהרופאים קיצרו לארבע אותיות, ובלילות היא השתעלה הרבה זמן, בהפסקות. הוא היה שוכב לידה ומחכה שהשיעול ייגמר. אמא של טוניה תמיד נתנה נגד שיעול דבש עם חלב חם, וטוניה האמינה בזה.

המשמרת נגמרה, ובראגין נשאר עם היומן בזמן שקסיושה החליפה בגדים. עשרים ותשע שנים הוא עמד בעמדה הזאת, במרכז המיון שליד שדה התעופה. לכוננית ההחזרות הגיעו חבילות שאיש לא דרש או שסירבו לקבל, ובמוסקבה ממילא מחקו אותן מהרישומים. הוא לקח משם לעתים רחוקות ומעט בכל פעם, פעם מטחנת קפה ידנית, פעם שטיח טורקי למבואה, וביומן נרשמו החבילות האלה בשורה "הוחזר לשולח". את הצנצנת הוא העביר לשקית מסופרמרקט "פיאטרוצ׳קה". ליד יציאת העובדים עמדה קסיושה ועישנה, היא הציצה לו בידיים והסתכלה עד שנכנס למכונית.

הוא הניח את השקית על המושב שליד הנהג. ברמזור הראשון הוא בלם, והשקית נשארה צמודה למשענת. בשני, שם נאלץ לבלום חזק יותר, היא רק רעדה קצת.

את שאר הדרך הוא נהג עם הצנצנת על הברכיים, מחזיק אותה ביד אחת. היא נדחקה לו אל הבטן, כמו כלב שגוררים אותו מהדלת. בסיבובים הצנצנת בכל זאת נמשכה אחורה, אל העמדה, וכל הדרך הוא הציץ במראה אל הרחוב הריק.

הדירה שלהם בקומה השלישית, ודלת הכניסה פונה לצד של שדה התעופה, שנמצא מעבר לתחנה הסופית של החשמלית. טוניה כבר ישנה, והוא הניח את הצנצנת על שולחן המטבח, על השעוונית המשובצת, והלך לשטוף ידיים. כשחזר, הצנצנת עמדה על קצה השולחן, בצד של המבואה. הוא הזיז אותה לאמצע והתיישב מולה.

אחרי חמש דקות בערך הצנצנת זזה והלכה על השעוונית לאט, משבצת אחרי משבצת, אל הדלת. בראגין שם בדרכה את קערת הסוכר, הצנצנת נתקלה בה, וקערת הסוכר נסעה יחד איתה. הוא הוריד את קערת הסוכר ולקח את הצנצנת בכפות הידיים. המשיכה הייתה חלשה ותמיד לאותו כיוון, אל היציאה.

את הצנצנת הוא סגר במקרר. בלילה העיר אותו צפצוף דק מהמטבח, לסירוגין, כזה שהמקרר משמיע כשהדלת שלו נשארת פתוחה. לידו טוניה השתעלה מתוך שינה, וליד המיטה זמזם מכשיר החמצן שלה.

בראגין קם והלך בחושך למטבח. מהמקרר עבר על הרצפה פס של אור, הדלת עמדה פתוחה ברוחב אצבע. הוא לחץ עליה בכף היד, ודרך הדלת הרגיש איך הצנצנת נדחקת אליה מבפנים, בלי טלטולים, כל הזמן באותו כוח. הצפצוף נפסק, והצנצנת המשיכה להידחק. הוא חסם את הדלת בשרפרף ועמד לידה הרבה זמן.

בבוקר השרפרף עמד בצד, דלת המקרר שוב הייתה פתוחה, והצנצנת בלטה מהחריץ, נעוצה בגומי האיטום. טוניה יצאה למטבח בחלוק, עם צעיף האורנבורג על הכתפיים, ואמרה שיש רוח. בראגין הסתכל על החלון: המסגרת סגורה, ומאחורי הזכוכית עוד חושך של נובמבר. אחר כך הוא הסתכל על הצעיף. הפרנזים על כתף אחת היו תלויים כמו תמיד, ועל השנייה הם התרחקו מהחלוק ונמשכו לכיוון המבואה.

"סטס, מה קרה לך?" אמרה טוניה.

הוא ענה שהכול בסדר, ויצא למבואה, שם השטיח הטורקי שכב עקום. הקצה הקרוב שלו החליק מהמפתן ברוחב כף יד, והקצה הרחוק התקפל ליד דלת הכניסה. מטחנת הקפה עמדה על קצה המדף, קרוב יותר ליציאה. קופסת הפח של הקפה, שבה אשתו שמרה כפתורים, שכבה על הצד ליד דלת הארונית. את הקופסה הזאת שלחו פעם מאיטליה, והיא שכבה על הכוננית עד שהוציאו אותה מהרישומים.

נעלי הבית של טוניה, שתמיד השאירה ליד הספה, עמדו ליד המפתן. אותן טוניה קנתה בעצמה בשוק. בראגין החזיר אותן לספה והחזיק אותן ברגל.

בשבע בבוקר בראגין החזיר את הדבש, והפעם הצנצנת נדחקה כל הדרך קדימה, אל העמדה, ובבלימה הראשונה החליקה לשטיחון. קסיושה הייתה במשמרת גם ביום ראשון. היא לא הרימה את העיניים מהיומן בזמן שהוא העמיד את הצנצנת על המדף התחתון. הצנצנת נעמדה ולא זזה יותר, ובראגין נגע בה באצבע. הזכוכית הייתה קרה.

הוא חזר הביתה אחרי שעה, ומחדר השינה עלה זמזום. דלת לחדר השינה לא הייתה להם מאז השיפוץ, נשארו רק הצירים. מכשיר החמצן זז חצי מטר מהשידה לכיוון הפתח, והצינורית שלו הייתה מתוחה עד הפנים של טוניה. משקפי החמצן החליקו לה אל השפה העליונה, וטוניה ישבה למחצה על הכרית והחזיקה את הצינורית ליד האף בשתי ידיים.

"הוא נוסע לבד," היא אמרה. "אני מושכת אותו, מושכת."

הכבל של המכשיר היה מחובר לכבל מאריך של חמישה מטרים, כי בחדר השינה יש רק שקע אחד, מאחורי הארון. הוא גרר את המכשיר בחזרה, הגלגלים לא זזו, והוא תקע מתחתיהם שני כרכים של האנציקלופדיה. כשהנשימה שלה הסתדרה, הוא עזר לה לשכב. צינורית החמצן הייתה המקורית, זאת שבאה עם המכשיר, באורך שני מטרים.

המכשיר הזה הגיע לפני שנתיים בטיסה מגרמניה, בקופסה מלאה מדבקות. הנמען לא בא לקחת אותו, השולח סירב להחזרה, והקופסה עלתה על הכוננית לקראת מחיקה. לטוניה רשמו אז חמצן, ובתור של הקרן היא הייתה במקום הארבעים ושלושה. בראגין אמר לה שהקרן נתנה לה מחוץ לתור. טוניה הנהנה ולא דיברה יותר על הקרן. השומר ביציאת העובדים לא שאל שום דבר על הקופסה, ואפילו החזיק לו את הדלת. כל כך הרבה שנים, בכל זאת.

עד הצהריים בראגין החזיר דברים לעמדה, ועם אשתו ישבה השכנה מלמטה, גלינה פטרובנה. לשכנה הוא הסביר שהגלגלים של המכשיר התרופפו וצריך להחזיק אותו. הוא שפך את הכפתורים לתיבת התכשיטים של טוניה, ואת הצעיף, את מטחנת הקפה ואת קופסת הפח הריקה הכניס לתיק, ומעליהם הניח את השטיח המגולגל. בעמדה קסיושה הוציאה הכול מהתיק אל המדף התחתון, ליד הדבש, והתחילה לכתוב ביומן.

כשגלינה פטרובנה הלכה, הוא הושיב את טוניה על שרפרף ליד דלת הכניסה, אם המכשיר כל כך רוצה להגיע לשם, וגלגל את מכשיר החמצן אחריה. ליד הדלת המכשיר עמד בשקט. אחרי דקה הצינורית נמתחה מעצמה והובילה את הראש שלה למטה, אל החריץ שמתחת לדלת, שממנו נשבה רוח מחדר המדרגות. משקפי החמצן החליקו לה אל הסנטר, והלחי שלה נשענה על ריפוד הסקאי של הדלת. בראגין נשא אותה על הידיים בחזרה למיטה וגלגל את המכשיר בחזרה לשידה.

אחר כך הוא פתח את דלת הכניסה עד השרשרת. המכשיר זינק מחדר השינה אל המפתן, הכבל המאריך נמתח מאחורי הארון, והצינורית טלטלה את טוניה במיטה. הוא טרק את הדלת ונעל את שני המנעולים.

להאריך את הצינורית לא היה טעם: מה שהוביל היה הצינורית עצמה, זאת שהגיעה בקופסה מגרמניה. היה צריך צינורית אחרת, כולה שלהם, באורך חמישה מטרים בערך. "של חמישה מטרים אין, אדוני," אמרה בטלפון הבחורה מחנות הציוד הרפואי שליד התחנה הסופית של החשמלית. "משלוח ביום שלישי, אני ארשום אותך." בתי המרקחת, מקומות ההשכרה ואתרי הקניות גם הבטיחו יום שלישי, ובלוח המודעות אביטו איש לא ענה.

בחנות לחיות המחמד שלידה הוא קנה חמישה מטרים של צינור לאקווריום, כדי להחליף את הצינורית הגרמנית כולה, ואת הקצה חשב להדביק לטוניה בפלסטר מתחת לאף. הצינור היה דק, לא היה אחר, ובבית הוא לא נכנס על הפיה.

הוא הרתיח מים בסיר קטן, טבל בהם את קצה הצינור והחזיק עד שהפלסטיק התרכך. אחר כך התחיל למשוך אותו על הפיה, חצי אצבע, עוד חצי אצבע, והצינור נסדק לאורכו בנקישה. טוניה הסתכלה מהמיטה איך הוא נושא את השארית למטבח, לדלי שמתחת לכיור. אחר כך בראגין התיישב על השרפרף בלי להוריד את המעיל.

גלינה פטרובנה נכנסה עם מרק. "הגלגלים של המכשיר באמת משונים," היא אמרה. עד החושך רק מכשיר החמצן נמשך לדלת, והכרכים של האנציקלופדיה מתחת לגלגלים שלו זזו על הלינוליאום בשעה סנטימטר או שניים.

אפשר היה להחזיר לעמדה גם את המכשיר. מכשיר חדש כזה עלה בערך מאה אלף רובל, יותר מהמשכורת החודשית שלו, ועד המקדמה על המשכורת נשארו לו בכרטיס בערך חמשת אלפים. במקומות ההשכרה לא היו מכשירים פנויים עד יום שלישי. היחיד שנמצא היה במרחק שלוש מאות קילומטר, באיסוף עצמי בלבד, והמחסן שלהם סגור בסופי שבוע. בראגין לקח את הטלפון כדי להזמין אמבולנס, וטוניה פקחה את העיניים.

"לא צריך אמבולנס. בפעם שעברה… יומיים במסדרון. על אלונקה. קיבלתי שם דלקת ריאות. אני לא נוסעת לשום מקום."

אז הוא החליט להציע לה מיטה על הרצפה, ליד הפתח, ותפס אותה מתחת לבתי השחי כדי להעביר אותה. המכשיר קפץ מעל הכרכים וזינק קדימה, והצינורית משכה אותה מהידיים שלו, עם הראש לכיוון המבואה. בראגין הספיק לתפוס אותה בחגורת החלוק ונפל איתה על קצה המיטה. היא נאחזה לו בשרוול.

"תשים אותי איפה ששכבתי," היא אמרה. "די לסחוב אותי. על הרצפה אני לא אשכב."

קסיושה ענתה לטלפון מיד, ודבר ראשון אמרה: "סטניסלב יוריביץ׳, לא סיפרתי לאף אחד."

"עזבי. קסיושה, ומה אם אביא את טוניה אליכם ללילה, יחד עם המכשיר? או לסגור את השק בחותם היום?"

היא שתקה רגע, והוא שמע שאיפשהו אצלה מטפטפים מים.

"לעמדה אסור להכניס זרים, זה אזור מוגבל, יש מצלמות, חתמת על זה בעצמך. וגם את השק אי אפשר מוקדם יותר, יש טפסים, המשאית בתשע. אני אבוא לפתיחה, כמו תמיד."

"הבנתי," אמר וניתק. כשייקחו את השק בתשע, אולי זה ישחרר, חשב. לשבת עם אשתו במכונית בחניה ליד העמדה גם לא היה אפשרי: מהמצת המכשיר לא עובד, את זה הוא בדק עוד בקיץ בדאצ׳ה. טוניה שאלה על הדבש, במטבח היה ריח שלו, ובראגין ענה שהדבש התגבש והוא זרק אותו. "חבל," היא אמרה ונרדמה.

בערב בראגין הביא מהמכונית את רצועת הגרירה וקשר את מכשיר החמצן לרדיאטור: השחיל את הרצועה מתחת לידית והידק בקשר. כשטוניה נרדמה, הוא התיישב על הרצפה עם הגב למיטה והניח את כף היד על גוף המכשיר. בכל משיכה הרדיאטור נקש בשקט על הצינור.

בלילה הוא נמנם, והעיניים שלו נפקחו כי הרדיאטור הפסיק לנקוש. הרצועה שכבה על הרצפה, מגולגלת לגליל, והקשר היה פתוח. המכשיר עמד בפתח, והכבל המאריך נמשך אחריו על הרצפה מהארון. הצינורית עברה מהמכשיר דרך חצי חדר אל המיטה.

טוניה ישנה, והראש שלה על הכרית היה מופנה אל הפתח, עד הסוף. הלולאה של משקפי החמצן נמתחה לה מתחת לסנטר.

הוא קפץ ומשך את המכשיר אל המיטה, והמכשיר לא נכנע. היא החזירה את הראש ונאנחה מתוך שינה. הוא התיישב על הרצפה ותקע את הרגליים בברזל היצוק שמתחת לחלון. ביד ימין הוא אחז בידית. הגלגלים כל הזמן ניסו להסתובב לכיוון המבואה, הוא הרגיש את זה בכף היד. לפעמים המכשיר נמשך חזק יותר, והיא תפסה מתוך שינה את הצינורית ליד הפנים.

"שקט, שקט," הוא אמר לה, אף שהיא ישנה. פעם אחת הוא שחרר את היד כדי לשפשף את האצבעות, והמכשיר מיד נסע חצי צעד, והיא סובבה את הראש אל הפתח. הוא תפס שוב, הפעם בשתי ידיים.

אחר כך הוא הרגיש שגם השעון על יד שמאל מושך לו את פרק היד אל המבואה. את השעון הזה טוניה נתנה לו ליום הולדת ארבעים, באלפיים ותשע, והוא עוד זכר את הקופסה. הוא פתח בשיניים את הצמיד והפיל את השעון לרצפה, והשעון זחל על הלינוליאום אל המפתן. תיבת התכשיטים על השידה החליקה עד הקצה ממש, ובתוכה התגלגלו הכפתורים והסיכה של טוניה עם הענבר.

החשמלית הראשונה עברה מתחת לחלון עוד בחושך. הידיים שלו נרדמו, והשק יצא רק בתשע.

כשהתבהר, טוניה התעוררה והסתכלה הרבה זמן מהכרית, פעם עליו ופעם על הרצפה.

"זה הרי מהכוננית שלך?"

הוא הנהן.

"אני יודעת, סטס. גם על הצעיף ידעתי."

אחר כך היא ראתה את השעון, שזחל עד המפתן ונעצר. היא העבירה את המבט אל תיבת התכשיטים.

"אבל את השעון קניתי לך בכלבו," היא אמרה.

הוא הסתכל על הידיים שלו, על כפות הידיים נשאר סימן של הידית.

"עד שלישי לא תחזיק," אמרה טוניה.

היא הורידה לאט את משקפי החמצן מהפנים והניחה את הצינורית על השמיכה.

"תשחרר."

בראגין החזיק. היא התכופפה מהמיטה וכיסתה את האצבעות שלו, כף היד שלה הייתה קלה, יבשה. הוא פתח את האצבעות אחת אחת, מהזרת.

המכשיר התרחק ברכות, בלי רעש, עבר את המפתן והתגלגל במבואה אל דלת הכניסה, והכבל המאריך נפרש אחריו מאחורי הארון. הצינורית החליקה מהשמיכה ויצאה אחריו על הרצפה. טוניה ישבה, מחזיקה בקצה המזרן, ונשמה בשריקה, חזק יותר מהמכשיר.

בראגין הושיט יד לטלפון, והיא הנידה את הראש מצד לצד.

"עד שלישי… אנשום, סטס. ואל תתקשר."

מהמבואה עלה זמזום אחיד, כמו בלילה. המכשיר נדחק בדלת, תיבת התכשיטים עמדה על קצה השידה. בראגין ישב על הרצפה ליד המיטה, וטוניה החזיקה אותו בשרוול.

בתשע הוא חייג לקסיושה.

"לקחו," היא אמרה. "מה שלום טוניה?"

"נושמת לבד. המכשיר עומד במבואה, אביא אותו עם השק הבא ואמלא טופס."

קסיושה אמרה שתרשום, ושאחרי המשמרת תבוא אליהם עם חלב. קווצת השיער האפורה שעל הרקה של טוניה נמשכה מהלחי אל המפתן.